שקט לא יהיה
בדיוק כמו "בעופרת יצוקה", ברגע המכריע ישראל נסוגה מהצורך לקבל החלטה גורלית שתשבור את משטר הטרור בעזה. השגנו הפסקת אש לעוד כמה חודשים - עד הסבב הבא
לא היה זה קרב של כיבוש שטח, כמו כל מלחמת וייטנאם, אלא קרב שמטרתו השגת תמונת ניצחון ו"ספירת גופות". הרצון האמריקאי היה לשבור את הרצון של הצפון וייטנאמים להמשיך ולהילחם. וכך, בתום ארבעה ימי לחימה, הצליחו האמריקאים להשיג את "ספירת הגופות" שלהם, אבל ספק אם ניצחו בקרב, בוודאי שלא במלחמה. עזה היא לישראל מה שוייטנאם הייתה לארצות הברית. "ספירת גופות" או פגיעה במערך הטילים לא תועיל לישראל שצריכה לשנות לחלוטין את התפיסה האסטרטגית שלה.
המלחמה שניהל חיל-האוויר הישראלי בעזה הייתה אמורה להנחית מכה אנושה על חמאס. עד כה, אומרת לנו הצמרת השלטונית, ישראל הצליחה להשיג את יעדי המבצע ולהרתיע את הנהגת הטרור בעזה. אולם, האם מישהו שאל מהם יעדי המבצע? האם מישהו הגדיר, בדומה לנאום אהוד אולמרט בכנסת ב-17 ביולי 2006 (אז מבצע "שינוי כיוון"), מה המטרות של "עמוד ענן"? האם באמת ניתן יהיה להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס?
על השאלה האחרונה אפשר לענות כמעט בוודאות – לא! להזכירכם, מאז היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ניהלה ישראל שלושה מבצעים גדולים, שכל מטרתם הייתה להנחית מכה אנושה על ארגוני הטרור ברצועה ולהפסיק את ירי הקסאמים על יישובי הדרום.
אולם, לא מבצע "גשמי קיץ", לא מבצע "חורף חם" ואפילו לא מבצע "עופרת יצוקה" השיגו את היעד. נכון, החמאס והג'יהאד האיסלאמי ספגו אבדות קשות בציוד ובלוחמים, אבל את אלה ניתן להשלים במהירות ותוך זמן קצר, בייחוד כשמאחוריך עומדת מדינה או מעצמה.
שתי דוגמות מהעבר ומההווה: האחת, בתום מלחמת ששת-הימים איבדה מצרים
ולימינו אנו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" שנמשך כ-22 ימים נורו לכיוון ערי ישראל כ-700 רקטות. ואילו עתה, כעבור שמונה ימי לחימה במבצע "עמוד ענן" הצליחו החמאס וארגוני הטרור האחרים לירות למעלה מ-1,300 רקטות. אם בחורף 2009 הצליחו ארגוני הטרור הפלסטינים לשגר לראשונה רקטות לכיוון באר-שבע ואשדוד, בחורף 2012 הטווח הוא כבר תל-אביב וגוש דן.
איראן והג'יהאד העולמי הם היום לחמאס מה שהייתה ברית המועצות למצרים ולסוריה בעבר. ולכן, כל עוד החמאס נותר בשלטון ומחזיק בעזה, שקט לא יהיה. ההברחות ימשכו; המנהרות יחפרו מחדש ויוכפלו; הטילים שהיום מגיעים לתל-אביב וגוש דן יגיעו מחר צפונה משם. חשוב להבין, אם בעידן מובארק, למצרים, על כל 470 אלף חייליה, לא היו יכולת או רצון מלא להפסיק לחלוטין את הברחות אמצעי הלחימה לעזה, קל וחומר במצרים של "האחים המוסלמים", ששקועה בבעיות כלכליות וחברתיות קשות ומאיימת להתפוצץ.
ובינתיים, החמאס הוא זה שזכה להצלחות. הליגה הערבית נטשה את המשבר בסוריה ושמחה לקפוץ לעגלה, בה יש לה הצלחה בטוחה; שרי חוץ מן המזרח-התיכון עלו לרגל לעזה, בעוד שמנהיגים כמו ארדואן, מורסי וחמד אבן חליפה א-תאני, שליט קטאר, בוחשים בקלחת ואילו אנו, תלויים בערבויות ביטחוניות שהם יעניקו לישראל; חמאס הציג עמדות קשוחות במשא-ומתן להפסקת-אש ונותר עומד על רגליו גם בתום העימות הנוכחי; ולבסוף, "תמונת הניצחון" ששני הצדדים חיפשו נמצאה קרובה יותר לעזה מאשר לירושלים, בייחוד לאחר תמונות ההרס מראשון-לציון ומן הפיגוע בתל-אביב.
בדיוק כמו "בעופרת יצוקה", ברגע המכריע, ישראל נסוגה מהצורך לקבל את ההחלטה הגורלית, שתשבור את משטר הטרור בעזה. השגנו שקט לעוד כמה שבועות או חודשים עד הסבב הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם