אדרנלין יתר
ישראל עדיין חיה את הנרטיב ההרואי של מבצעי שנות ה,50- אבל ההתקדמות הטכנולוגית שלה מוכיחה שהוא אינו נחוץ
הוא לא התפתה לאחר סיבוב הרולטה הראשון להישאר "עוד קצת" ועוד קצת, עם כל הפיתויים הפוליטיים והטקטיים, מה שהיה מסתיים כפי שכל דבר כזה מסתיים - בפשיטת המכנסיים, אם לא בפשיטת רגל. במגבלותיה, ראינו לראשונה מערכה מתוכננת ומבוצעת למופת בכל הרמות. ברמה המבצעית האווירית-המודיעינית, ברמה התקשורתית-תעמולתית וברמה הדיפלומטית המשולבת במערכה הצבאית.
לראשונה זה שנים רבות הראתה ישראל גם יכולת הפתעה אסטרטגית וטקטית וגם מחשבה תחבולתית. האם עדיף לנצח בקרב ללא ירייה או שמוכרחים גם להביא הביתה אלונקות? זה מה שקרה עם המילואימניקים. הם יצרו איום אמין בהרחבת הפעולה על הקרקע והרוויחו שבוע אימונים לכוחות גדולים מאוד. זה בהחלט התניע מערכת בינלאומית אפקטיבית עם אובמה בראש.
הנשיא אובמה. כן. זוכרים שרביב דרוקר, עקיבא אלדר, אמיר אורן, שמעון שיפר ושאר פרשני "קול הרע"ם מקהיר" חיככו את כפות ידיהם בציפייה צוהלת? הם הריעו לניצחון אובמה מסיבה אחת בלבד: הוא כבר ינקנק את ביבי.
אז אובמה התייצב בניגוד לדעתם מאחורי מבצע "עמוד ענן." נכון שאחר כך הוא ציווה על השמש שתזרח במזרח ותשקע במערב. והפלא ופלא. ביבי הלך להפסקת אש בהתאם לפקודה שנתן המלך לשמש לזרוח. היה לו נוח ונכון לעשות ככה. בסך הכל, יותר נוח לספוג ביקורת מתושבים בדרום ומפוליטיקאים ימנים, שרצו לראות עוד כמה סיבובים של המברג ועוד כמה סיבובים של הסכין.
כך שהביקורת עכשיו על זה שסיימנו מוקדם, עוד בטרם חדירה, קלה בהרבה מדיווחי סטלינגרד שהיו מגיעים בתוך שבוע-שבועיים מהבוץ העזתי והשיטפונות. עכשיו אנחנו שומעים מ"קול הרע"ם מקהיר" שהמילואימניקים מתלוננים: "השתמשו בנו. שיחקו בנו כמו בשחמט." במקרה אחר היינו מקבלים כותרת: "חסרים מעילים על הטנקים." שלחי לי תחתונים וגופיות.
את הקובלנה הזאת צריך לקבל בהבנה. זה כמו זרם האדרנלין של לוחמי העורף שממשיך לרוץ עוד הרבה אחרי שהאקשן נגמר. צריך להשוות את מבצע "עמוד ענן" לימים הרחוקים של שנות ה,50- כאשר גם אז הייתה עזה מקור לפעילות חבלנית מטרידה ומוקד משיכה לפעולות תגמול ומלחמות. בפברואר 1955 החלה ההסלמה לכיוון מבצע קדש באוקטובר .56' הייתה זו פעולת עזה "חץ שחור."
בכל הספרים אפשר לקרוא על קרב הגבורה של הצנחנים שנמשך לילה שלם. הם השאירו שם כ40- חיילים מצרים ופדאינים הרוגים. חזרו הביתה לשטח הכינוס עם שמונה הרוגים. זה היה ניצחון? במסורת המפוארת של צה"ל כתוב שכן. וזה אכן היה ניצחון. אך האם הפעולה החדירה פחד מרתיע בלב המצרים והפלסטינים? בכלל לא. חדירות הטרור רק התגברו עד מבצע קדש.
אז האם מהמכה שספג חמאס צמח לו איזה הישג מדיני? אולי. זה מעבר לכוחנו למנוע את זה. כמו בעניין האדרנלין שממשיך לפעפע גם אחרי תום המרוץ, אנחנו עוד חיים את הנרטיב ההרואי של פעם, שהתגלם בפעולת עזה ובמערכת סיני. כדאי להתרגל לכך שהאתוס הרומנטי הזה כבר אינו נחוץ.
ישראל, כפי שציין פרשן ה"וושינגטון פוסט"
אבל האם אין בכוחנו למנוע את המשך התעמולה של "קול הרע"ם מקהיר?" כנראה שגם עם התעמולה הזאת צריך לחיות. אנחנו חיים בעידן ירידת ערך התקשורת בעיני צרכניה. יש לכך כנראה גם סיבות שאינן היסטוריות וכלכליות. צרכני התקשורת הישראלית אינם מקבלים מידע איכותי ואמין. התקשורת אפילו אינה מגויסת נגד נתניהו, היא פשוט פועלת בחלקה הגדול מתוך התניה פבלובית נגדו. והיא מוכנה לשרת כל אינטרס זר, ובלבד שזה יזיק במשהו לראש הממשלה נתניהו.
אבל צריך לומר שהתעמולה הזאת, שמנסה לחלץ עבור האויב ניצחון ממלתעות תבוסתו, לא תשפיע. כי כאשר ההנהגה המדינית והצבאית פועלת נכון, התוצאה בסופו של דבר מדברת בעד עצמה. והנשים והבעלים בבית מעדיפים שיחזרו אליהם גברים ונשים במדים, אבל בחיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם