תבוסת צחורי הכפיים
בגין, מרידור ואיתן לא נכשלו בפריימריז מכיוון שלא לכלכו ידיהם בדילים, אלא משום שהתעקשו להתנגד להחלטות הרוב במפלגתם במסווה של "ליברליזם"
זר לו היה צופה בטלוויזיה, עלול היה לחשוב שכנופיות של אלקינים חמושים עולות על הכנסת ושורפות את הרייכסטאג. כתבינו המלומדים הפכו את השלושה לאחרוני הליברלים בליכוד, אלא שבחינה מהותית של הדברים, מעבר לסיסמאות השגורות, תגלה שאין קשר בין דברי הקינה למציאות, ושהסלוגנים הפסבדו-דמוקרטיים משרתים את אותה הגמוניה אנטי-דמוקרטית של האליטה הרדיקלית במוקדי הכוח של המשפט, האקדמיה וחלקים מהתקשורת.
מה שהבוחר רוצה. ח"כ אלקין בפריימריז צילום: ראובן קסטרו
הסיבות לכישלון שלושת השרים בפריימריז שונות מאלו שהוצגו בפנינו. כפי שהעיד חיים כץ, הוא עצמו תרם לשלושת המועמדים אלפי קולות, דבר שלא סייע משמעותית למועמדותם. הסיבה המרכזית לכישלון שלושת צחורי הכפיים אינה שלא טמנו ידם במערך הדילים המלוכלך. האמת הפשוטה היא שגם דילים אלו לא היו יכולים להצילם מדין הבוחר. אותו בוחר שמאס בכך ששלושה שרים שנבחרו בקולות המחנה הלאומי הצביעו שוב ושוב נגד הצעות חוק שבהן תמך רובם המכריע של חברי הכנסת ובוחרי הליכוד, ולאחר מכן הוסיפו חטא על פשע ובתמורה לליטופי המראיינים השמיצו בשיטתיות את חברי מפלגתם ובוחריהם. זאת בעודם נהנים ממשכורות מפנקות ממרום משרדיהם ותואריהם המיותרים.
בשנים האחרונות התנגדו שלושת השרים לכמה הצעות חוק שזכו לתמיכה גורפת מחברי הליכוד. בייחוד מדובר בהצעות החוק שביקשו לשנות את מאזן הכוחות הנוכחי ביחסים בין הרשויות ובתוך הרשויות, וביחס לחוק העמותות שנועד למנוע את החתרנות המדינית שבמסגרתה בוחשות מדינות אירופיות בדמוקרטיה הישראלית ומממנות ארגוני שמאל קיצוני.
הוויכוח בדבר הצעות החוק המדוברות רצוי והכרחי. אודה ואתוודה, לא עם כולן הסכמתי גם אני. ייתכן כי לו היו השרים בגין, מרידור ואיתן מנמקים את עמדתם ומסבירים מדוע מהוות אותן הצעות סכנה מוחשית לדמוקרטיה, הייתי משתכנע גם אני. אלא שהשלושה נאחזו בהתנגדות סתומה ובפיזור סלוגנים שנשמעו כאילו נוסחו במשרדי הקרן החדשה.
"אלו המשמיצים את הבוחר בשיטתיות". דן מרידור בפריימריז צילום: פלאש 90
אם נבחן את סוגיית האקטיביזם השיפוטי, הרי שמסיבה הגיונית מבחינה תעמולתית, אך נבזית מבחינה דמוקרטית, החליטו מצדדי האקטיביזם למתג את תומכיהם כאנשי המחנה הליברלי. זאת בעוד מתנגדי המהפכה השיפוטית מצאו עצמם כאילו הינם חלק מהמחנה האנטי-דמוקרטי. אלא שבשום אנציקלופדיה למדעי החברה, ובשום מילון סטנדרטי, לא ניתן למצוא זהות, או אפילו התניה חלקית, בין המונח ליברליזם לגישת האקטיביזם השיפוטי.
הליברליזם במובנו הבסיסי מקדש את חירויות הפרט ורואה בהבטחתן עקרון יסוד של הסדר הפוליטי. השאלה מהי הדרך להבטחת חירויות אלו נתונה במחלוקת בתוך המחנה הליברלי. ישנם כאלו, כמו אהרן ברק, בגין ומרידור, הסבורים שהדרך היעילה להבטחתן היא להעניק למערכת המשפט סמכויות לדון בכל סוגיה ("כל הארץ משפט"), לפרש חוקים על פי פרשנות האדם הנאור (כלומר המכון הישראלי לדמוקרטיה), לפסול חוקים ולבטל החלטות ממשלה. אחרים
סבורים ששופטי העליון נבחרים בצורה שאינה דמוקרטית ושסמכויותיהם מפרות את מערכת האיזונים והבלמים ומעניקות כוח עצום למיעוט שאינו נבחר ואינו נדרש לאחריות.
ישנו מקום בליכוד למחזיקי שתי העמדות. אך השרים בגין, מרידור ואיתן לא הסתפקו בהבעת עמדתם ובחרו לא לקבל את החלטות הרוב במפלגתם, לסכל את החוקים בכוחניות ולכפות על ראש הממשלה להקפיאן (תוך שלכולם זכורה הפלתם את ממשלת נתניהו הראשונה).
כמצביע ליכוד, כחניך תורת ז'בוטינסקי וכמי שרואה עצמו כליברל, אני סבור שאדבר בשמם של ליכודניקים רבים אם אומר שאני אמנם פלורליסט, אך איני מזוכיסט. איני מעוניין שקולותיי שלי יכניסו לכנסת את אלו שמשמיצים אותי בשיטתיות, נמנעים מלנמק את עמדתם ובוחרים לפרש את המושג ליברליזם כהשתעבדות למאמרי המערכת של "הארץ".
הכותב הוא העורך הפוליטי של אתר האינטרנט "מידה" ולשעבר מראשי תנועת "אם תרצו"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם