הדילמה של העבודה

חברי המפלגה שנבחרו היום יידרשו להחליט בין האפשרות להיות חלק מההנהגה הלאומית ולשלם בפשרות מכאיבות המצטלמות גרוע, או לרחוץ בניקיון כפיים טהרני שמצטלם מצוין

אודי מנור | 30/11/2012 13:34

תגיות: הולכים לבחירות,העבודה,שלי יחימוביץ'

"חגיגה של דמוקרטיה". כך נהוג לכנות אירועים כמו פריימריז. ואם הללו מתנהלים בסדר מופתי למדי ובאחוזי השתתפות מרשימים, על אחת וכמה וכמה. "הבוחר", כך טוענת קלישאה נוספת, "אמר את דברו" ועכשיו (קלישאה אחרונה להבוקר) "כולנו משלבים ידיים בדרך לניצחון בבחירות הכלליות".

ובכן, מה בדיוק אמר "הבוחר" הווירטואלי של מפלגת העבודה, אותה דמות קולקטיבית המורכבת מאלפי חברי מפלגה המפוזרים בכל קצות הארץ ובכל מגזריה וקהילותיה?

על שאלה זו אפשר לתת לפחות שלוש תשובות, שאופטימיסט יתנחם בהנחה שהן לא בהכרח סותרות אחת את השנייה, ואילו עמיתו הפסימיסט אולי יקיש את ההפך, זאת על סמך ניסיון העבר של המפלגה. תשובה אחת היא ניצחונם של אנשי התקשורת: מיכאלי, רוזנטל, נחמן שי, וכמובן היו"ר עצמה, ועמה התקווה שאת הלוחמנות של "זכות הציבור לדעת" הם יצליחו לתרגם לחקיקה.

תשובה שנייה היא ניצחונם של הצעירים: סתיו שפיר, איציק שמולי ומיכל בירן, ועמה התקווה שהמחאה החברתית תהפוך לתיקון פוליטי. תשובה שלישית היא הצלחתם של רוב חברי הכנסת המכהנים לשמור על מקומם, ועמה אפשרות שימור פוטנציאל האופוזיציה המתמדת ליו"ר יחימוביץ'. בעיקר אמורים הדברים לעמיר פרץ ולאיתן כבל.

הנציגים צריכים לזכור מי שלח אותם

ברשימת העבודה יש חדשות טובות: בעשרים המקומות הראשונים נשים תופסות 30 אחוז; ערבים 10 אחוז; ביטחוניסטים 25 אחוז; "כלכליסטים" לפחות 25 אחוז; ואפשר לעשות עוד חיתוכים מסוג זה. בהחלט יש עם מה ללכת לציבור הבוחרים, ולהעמיד בצל את רשימת הוועדה המסדרת של יאיר לפיד או של ציפי לבני. רשימת העבודה היא בהחלט משב רוח רענן ביחס לרדיקליזציה המטרידה של הליכוד-ביתנו.

אלא שעל מנת שהפוטנציאל שבא לידי ביטוי ברשימת העבודה יתממש, צריכים להתקיים שני תנאים: האחד – שנציגינו

בכנסת הבאה יזכרו שהציבור שלח אותם לבית המחוקקים כדי לחוקק חוקים שמטרתם להגן על האינטרסים שלו. העובדה שפרט קטן זה, העומד בתשתית התשתיות של השיטה הדמוקרטית, לא נלקח בחשבון על ידי כמה מחברי הכנסת היוצאת וגם לא על ידי האלפים ששבו ונתנו בהם אמון, מדאיגה. השני – שחברי הכנסת, חדשים כותויקים, ימדדו את צעדיהם לא ביחס לרטוריקת כיכרות וסיסמאות שמשמיעים מעל הקתדרה באוניברסיטה או באולפן השידור, אלא ביחס לחלופות הפוליטיות הריאליות.

העבר הקרוב מטריד בהרבה

בחירות 2013 עומדות כמו ההיסטוריה הציונית כולה, מראשיתה, בסימנם של שני "האישיוז" הקבועים המלווים את חיינו כאן בארץ היפה הזו: ענייני הפנים (כלכלה, חינוך, רווחה, חירויות אזרח וכד') והחוץ (ביטחון ושלום, שלום וביטחון, פלסטינים ואיראנים, מצרים, ירדנים, לבנונים וסורים). אמנם בידי מי שמרכיב היום את רשימת "העבודה" יש כדי לספק תשובות ראויות לנושאי הפנים והחוץ גם יחד, אלא שמה לעשות ובמקרה הטוב על כל ח"כ של "העבודה" יהיו עוד ארבעה שהם לא.

כשהסוציולוגיה הפוליטית של ישראל, הבאה לידי ביטוי בריבוי המפלגות ובסקרים, מלמדת ששוב לא צפויה הכרעה חד משמעית, ברור לחלוטין שהדילמה שתעמוד בפני חברי העבודה ובעיקר בפני חברי הכנסת שלה, תהיה בדיוק זו שעמדה בפניהם ב-2009 וב-2006: להיות חלק מההנהגה הלאומית ולשלם בפשרות מכאיבות המצטלמות גרוע, או לרחוץ בנקיון כפיים טהרני המצטלם מצוין.

השכל הפוליטי הישר, בדיוק כמו העבר הרחוק והמפואר של העבודה, לא מותיר לכאורה שום ספק. אלא שהעבר הקרוב מטריד בהרבה. "חגיגת הדמוקרטיה" הסתיימה. הבוחר אמר דברו. נותר רק "לשלב ידיים" בדרך להנהגת המדינה למקום מעט טוב יותר.