דו"ח העוני לא רלוונטי
מדד העוני הנוכחי מדבר על העוני במונחים יחסיים בלבד, אבל מפספס לחלוטין את ההבדלים בין אוכלוסיות שונות בישראל. נתונים אמינים יותר יציפו פתרונות מעשיין לקשיים של העניים באמת
ההנחה שבבסיס המדד הזה היא שמחירי המוצרים והשירותים בשוק תואמים את ההכנסה הממוצעת של מרבית האנשים במדינה, ולכן אם אדם לא מצליח להרוויח סכום אותו מרוויחים מרבית האנשים, אז סביר להניח שהוא לא יצליח לרכוש את המוצרים והשירותים שמרבית האנשים בסביבתו קונים.
יש במדד הזה היגיון כלכלי, אם בהגדרה הזו נופל שיעור מסוים מהאוכלוסייה, אך האם ההגדרה הזו נכונה גם כשיותר מ-1.8 מיליון איש מאוכלוסייה של 7.5 מיליון מוגדרים כעניים? האם ההיגיון שבמדד הזה עדיין עובד כשיותר משליש מהילדים במדינה (36.6%) מוגדרים עניים? ברור שלא.
לא ייתכן שוק שלא ייתן מענה לצורך במוצרים ושירותים של רבע מהאוכלוסייה. לכן ברור שההנחה שבבסיס המדד הזה היא הנחה מוטעית. זה לא נכון לומר שרבע מהאוכלוסייה אינה מסוגלת לרכוש מוצרים ושירותים בסיסיים הנחוצים לה לשם קיום סביר, גם באופן יחסי.
במובן הזה, המוסד לביטוח לאומי, ברצונו להקצין את תופעת העוני ולהגזים בנחיצותו, משיג את ההפך הגמור - הוא מגחיך את המדד שלו ומדגיש את האבסורד שבקיומו.
המדד המודרני מדבר על העוני במונחים יחסיים בלבד, ויש בזה היגיון בתנאי שקבוצת היחסות דומה. הגיוני שבננה יכולה להיות גדולה או קטנה בהשוואה לבננה אחרת, אבל בננה גדולה יחסית לתפוז - זה כבר טיעון מוזר.
המדד של הביטוח הלאומי (עליו מתבסס דוח העוני), בודק את מצבה הכלכלי של משפחה חרדית בבית שמש יחסית למשפחה טיפוסית בתל-אביב.
הוא בודק את מצבה של משפחה בדואית בנגב יחסית למצבה של משפחה יהודית חילונית
מה בדיוק אנחנו אמורים ללמוד מההשוואה הזו, מלבד הלקאה עצמית, מלבד הצורך בלהכפיל את שיעורי המס כדי לממן אנשים שבחרו לחיות באורח חיים שונה משלנו? החרדים בוחרים שלא לעבוד. הערבים זה סיפור אחר וצריך לתת לו מענה שונה לגמרי מקצבאות ומהטיפול שהמוסד לביטוח לאומי מסוגל לתת.
הביטוח הלאומי לא ישלב ערבים בעבודה הפורמאלית, הוא לא ישלב אותם בחברה והוא לא יצמצם את הפערים החברתיים בין יהודים לערבים ובין חילוניים ודתיים לאומיים לבין החרדים. זו לא שאלה של תקציב, בטח שלא תקציב הביטוח הלאומי.
לכן נכון לדרוש מהמוסד לביטוח לאומי שינפיק לנו נתונים של עוני יחסי בין קבוצות ייחוס דומות. מעניין לראות מהם פערי ההכנסה בין יהודים לא חרדים המתגוררים בין חדרה לגדרה.
להם יש אורח חיים דומה והם רוכשים שירותים ומוצרים במחירים דומים. מעניין לראות מהו מצב העוני היחסי של תושבי הדרום היהודים הלא חרדים ומהו מצבם של הערבים הלא הבדואים וכך הלאה. הנתונים האלה יציפו פתרונות מעשיים לקשיים של העניים באמת.
ברור שגם מבחינה סובייקטיבית, ועוני הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין (ולכן הוא יחסי), יהודי חרדי לא מחשיב עצמו עני יחסית למשפחה חילונית בתל-אביב, אלא יחסית לחרדים בסביבתו - שהיא קבוצת הייחוס שלו.
בכל מקרה, העוני היחסי הוא מדד מודרני יחסית, שמחליף מסורת של מדידה פונקציונלית, בדומה למדד האצבע שקבע ז'בוטינסקי בחמשת הממ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא). הקביעה הזו באה לומר שמי שמילא את הצרכים הבסיסיים האלה כבר לא נחשב עני. אם היינו משתמשים במדד הזה כיום בישראל, יכולנו להכריז באופן חד משמעי על חיסול העוני.
יש היגיון רב בחזרה למדדים אבסולוטיים של עוני. המדדים האלה מנטרלים את מעלימי המס, את אלה שמרוויחים הרבה שלא מעבודה, גם באופן חוקי, ומאפשרים לטפל במחסור אמיתי. הרי הכנסה לא באמת מלמדת על מילוי הצרכים.
רבים מכניסים מעל ההכנסה הממוצעת ולא מספקים לילדיהם את הצרכים הבסיסיים, לכן אותם ילדים חיים כעניים, למרות שהגדרת העוני הנוכחית לא חלה עליהם. בשנים שהתנדבתי בפרויקט פר"ח ראיתי במו עיניי משפחות "עניות" שמספקות את הצרכים של ילדיהן ומשפחות "עשירות" שילדיהם רעבים ואין להם ספרים בבית.
הגדרה אבסולוטית צריכה לכלול בעלות על בית, או יכולת לשכור דירה, בעלות על מוצרים, יכולת לרכוש מזון וכדומה. מורה בבית הספר יודעת להגיד על ילד בכיתה אם הוא עני או לא. אם נבדוק את זה, קרוב לוודאי שנגלה את חוסר הרלוונטיות של מדדי המוסד לביטוח לאומי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם