חזרה לכללי המשחק הישנים
שתי מפלגות בחרו את הנבחרות שלהן לכנסת, ואם תחליפו את המילים "ימין קיצוני" ב"שמאל קיצוני", תקבלו את אותן תגובות. אבל ככה אמורה להיראות פוליטיקה – אידיאולוגיה מפלגתית אמיתית, ולא נשף מסיכות
שתי מפלגות בחרו השבוע את רשימותיהן לכנסת. האחת, מפלגת השלטון - וככל הנראה מפלגת השלטון בכנסת הבאה. השנייה, מפלגה שנדחקה לאחור, קמה מהקרשים, חזרה להיות אלטרנטיבה שלטונית והינה בעלת סיכויים טובים להרכיב ממשלה לא במהדורה הבאה, אבל בזאת שאחריה. אף אחד מאנשי הצמרת שלה אינו מבוגר מדי כדי לחכות ארבע שנים - אפילו לא עמיר פרץ.
שתי מפלגות בחרו כל אחת את הנבחרת שלה לכנסת, והתגובות של היריבים הפוליטיים הן תגובות זהות. תחליפו את המילים "ימין קיצוני" ב"שמאל קיצוני", וקבלו את התגובה הקלאסית. "נחשף פרצופה האמיתי של העבודה/ של תנועת הליכוד". תם נשף מסיכות. ראו מה קיבלתם.
רק שהפעם לא התנהל נשף מסיכות באף אחת משתי המפלגות. וטוב שכך. זה חצי יובל שרויה המערכת הפוליטית הישראלית בקונספציה יחצ"נית פוליטית שקובעת כי על מנת לנצח בבחירות מפלגה שמעוניינת להרכיב ממשלה חייבת לרמות את הבוחר. להתחפש. להציג פני ביטחוניסטים ואף נוטה לימין-מרכז אם היא מפלגת שמאל, להצטייר כמפלגת מרכז ולהבליט את האגפים הנוטים שמאלה, אם היא מפלגת ימין.
לראיה, רבין ב-1992 שהבטיח כי לא יירד מרמת הגולן ולא ינהל מו"מ עם ארגוני טרור, וברק ב-1999 שנשבע כי לא יחלק את ירושלים ואפילו שינה את שמה של מפלגת העבודה ל"ישראל אחת" בניסיון לטשטש את ההבדלים.
ומנגד, נתניהו שהתחייב לכבד את הסכמי אוסלו ערב בחירות 1996 וחירף את נפשו על מנת להכניס לרשימת הליכוד את כרטיס הביקור של מרכז שמאל- דן מרידור- ערב בחירות 2009. זהו שם המשחק, סוסים פוליטיים טרויניים. דן מרידור שיביא לימין קולות מרכז-שמאל ואריה דרעי שיעביר לשמאל את קולות הימין. תתחפש, תרמה את הבוחר ועשית מה שצריך.
המפץ של שרון הוא שהחליש את האסכולה שנתפסה זה שנים כמרשם בטוח לניצחון. קדימה הייתה ההמחשה בענק של ניסיונות לרמות את הבוחר. כעת היא מתרסקת מול עיננו.
במאמר מוסגר, שניים הרוויחו כשידעו לעזוב בזמן את הספינה הטובעת של קדימה ולחבור למפלגת העבודה - נחמן שי ונינו אבסדזה. שלמה מולה, מרינה סולודקין או אורית זו-ארץ היו יכולים לחגוג היום יחד עם הנבחרת של יחימוביץ' כשעתה עתידם הפוליטי לוט בערפל. אבל בחזרה לרשימת העבודה בכלל, מדובר בחזרה לכללי המשחק הטובים, הישנים, האמיתיים או לכל הפחות אמיתיים יותר.
נבחרת של העבודה נוטה שמאלה כפי שנבחרת הליכוד נוטה ימינה. מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן דנון, אלקין וחוטובלי של מפלגת העבודה. ובדומה לרשימת הליכוד, יש לעבודה גם זקן השבט - בנימין בן אליעזר, כשבליכוד ממלא את התפקיד רובי ריבלין. יש את בוז'י הרצוג שמזכיר קצת את סער ואת ארדן ואת נינו אבסדזה שמסמנת בעיני הציבור את הקצה השמאלי כמו שמסמן משה פייגלין את
אז נכון, העבודה בחרה רשימה שנוטה בבירור שמאלה, אם זה שמאל מדיני או שמאל כלכלי. וטוב שכך. המפלגה שחרטה על דגלה את הצורך להתחפש ולרמות את הבוחר ובעיקר להגיע לשלטון, התרסקה היום לשני רסיסים, קדימה וה"תנועה" ורצה בבחירות כשלא יגורו שאול מופז עם ציפי לבני בכפיפה אחת. המערכת הפוליטית חוזרת לנורמאליות. הבחירה יכולה להיות בין שמאל כלכלי לימין כלכלי, בין שמאל מדיני לימין מדיני, בין שמאל מדיני-כלכלי לימין מדיני-כלכלי כפי שהיא היום, אבל היא חייבת להיות חדה.
גם בנימין נתניהו וגם שלי יחימוביץ' יכולים להציג בגאווה את הנבחרת שעיצבו מתפקדי כל מפלגה ומפלגה. שתי הרשימות איכותיות כשהמתמודדים לא מנסים להסוות את עמדותיהם והמחלוקת היא מחלוקת על הדרך. הבוחר יכריע את מי הוא מעדיף, גדעון סער או יצחק הרצוג, סלבן שלום או עמיר פרץ, ציפי חוטובלי או סתיו שפיר. זהו משחק הוגן שציפי לבני עתידה לצפות בו מהצד, מהספסלים האחוריים של הכנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם