להשליך את המחנאות לפח
בניגוד לטענתו של עמיר פרץ, העימות בין פרס לרבין רק הזיק לעבודה. שחזור שלו בינו לבין שלי יחימוביץ' עלול להרוס את הקאמבק המסתמן של המפלגה
לרגע נדמה היה שפרץ מייחל לכישלון העבודה בבחירות הבאות, כדי שיוכל לבצע הדחה מהירה מן הצפוי. כך לא נוהג מועמד לראשות ממשלה או מדינאי - כך נוהג פוליטיקאי קטן. פרץ אף הפך להיסטוריון וגילה פתאום שהעימות הנמשך בין פרס לרבין הועיל למפלגת העבודה. סליחה? העימות הזה הרעיל אותה, הקשה עליה לחזור לשלטון, והוא אחת הסיבות למצבה העגום, שממנו היא מנסה להתאושש שוב ושוב.
"פוליטיקאי קטן". עמיר פרץ בפריימריז צילום: יוסי אלי
מפלגת העבודה שרדה איכשהו את עימות פרס-רבין בעשורים שנקראו "שנות התיקו" בין הימין והשמאל. התיקו נשבר בבחירות 2009 והסיבות לשבירה רבות ושונות - בעיקר תולדה של ייאוש מדיני. אלא שמפלגת העבודה התאהבה בעימות הפנימי. כמו שזימר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". כשאכילת מנהיגים חוברת לרוח התקופה, זהו מתכון להשמדה עצמית. נכון שהקורבן האחרון של השיטה הוא פרץ עצמו, אבל מישהו במפלגה הזו צריך לעשות לזה סוף.
למען הסר ספק, אינני חבר במפלגת העבודה וככל הנראה גם לא אצביע עבורה, אבל כצופה לא לגמרי אובייקטיבי מהצד, חובה לומר כמה דברים על עידן יחימוביץ.' שלי אינה מנהיגה אהובה, אבל מעט מאוד מנהיגים בימין ובשמאל היו אנשים אהובים, כמו בגין ורבין, ולא זה מבחן המנהיגות שלה. עד היום, במבחני מנהיגות היא מביאה תוצאות.
הרשימה של מפלגת העבודה היא רשימה משובחת ומאתגרת. שמאל קיצוני? אין לכך בסיס במציאות. נכון שלמפלגה הזו יש תעודת זהות אידיאולוגית, ממש כפי שהליכוד מגיש תעודת זהות ברורה, וטוב שכך.
מפלגת העבודה היום היא רשימה של שמאל-מרכז
ציוני, משבצת שהפוליטיקה הישראלית אינה יכולה בלעדיה. בראש ובראשונה, רשימתה היא אחד התוצרים האפקטיביים ביותר של תנועת המחאה החברתית, שכמעט נמוגה וכוחה כפוטנציאל פוליטי יתברר בינואר.
באשר לצד המדיני, יחימוביץ' בחרה להוריד פרופיל וספגה על כך אש רבה וצפויה. השאלה האם להסתיר או להדגיש את הנושא המדיני היא שאלה טקטית, ולא בטוח שיחימוביץ' טועה כאן בשיקול הטקטי. מהותית זו רשימה שבכל מצב תתמוך בהסדר מדיני, במשא ומתן ובפתרון שתי מדינות בנוסחה כזו או אחרת, שבהם תומכים גם לבני ולפיד. אם זה שמאל קיצוני, שיהיה. מישהו הרי צריך להציע פתרון כלשהו מול האידיאולוגיה הפייגלינית שהשתלטה על הליכוד.
האתגר המנהיגותי של שלי יחימוביץ', לצד הצלחה בבחירות הבאות, אינו חיזוק המחנה שלה, אלא ניטרול המחנאות והשלכתה לפח האשפה של ההיסטוריה.
האתגר הזה אינו רק שלה. הוא גם של מרב מיכאלי, איתן כבל ושאר אלה שקרויים "אנשי פרץ", ומן הראוי גם לטובתם שישתחררו מחיבוק הדוב שלו. כבל ומיכאלי, לפחות, אינם מוכרים כאומרי הן, ועם כל הכבוד לפרץ, הם היו נבחרים גם בלעדיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם