מהיציע למליאה
מנקודת מבטם של אנשי התקשורת קשה היום לראות עתיד בתעשיית העיתונות. רק בודדים צופים שם אל אופק מקצועי מבטיח, אל קריירה לכל החיים. הפוליטיקה, כתחליף, נראית קורצת
רואים עתיד בפוליטיקה. מרב מיכאלי צילום: ראובן קסטרו
אחר כך השתרשה התפישה האמריקנית שמשרטטת קווי תיחום ברורים בין המעשה הפוליטי לדיווח עליו. ב-1981 פרצה סערה כשעמירם ניר, הכתב הצבאי של ערוץ 1, הודיע במפתיע שהוא מצטרף לצוותו של שמעון פרס במפלגת העבודה. "האם בשעה הזו אפשר לעמוד מהצד"? שאל ניר, והתגייס למאבק להפלת הממשלה שאת פעילותה הביטחונית סיקר עד אז.
בעידן הנוכחי משקפת נהירת העיתונאים לפוליטיקה ארבע מגמות, שחלקן שזורות זו בזו: ראשית, יש בכך מענה לכאורה לייאושם של רבים בציבור מדרך תפקודם של הפוליטיקאים "המקצועיים". לנבחרים רבים מייחסים, בצדק או בדרך כלל שלא בצדק, דילים מפוקפקים, נהנתנות אישית, אבק של שחיתות והיעדר ראייה ערכית ודאגה לצורכי הציבור. יש רצון עז לנער את הכנסת ולהחדיר לתוכה כוחות חדשים. הרענון הוא תופעה רצויה, אך הייאוש מהפוליטיקה, לעומת זאת, הוא מסוכן.
שנית, בין הכוחות החדשים בולטים, באופן טבעי, אנשי תקשורת. בצחות לשונם הם יודעים להסביר מדי בוקר וערב מה לא בסדר בשלטון, מדוע כושלת השיטה. והעיקר: בעידן הרייטינג
הם סלבריטאים מהשורה הראשונה. שמותיהם מוכרים, וברשותם הנכס החשוב ביותר לבחירות Name Recognition - במינוח האמריקני. שלישית, בתרבות הפוליטית החדשה כבר אין מדובר על מפלגות, חברים, נאמנות ארוכת טווח ואידיאולוגיה. המתפקדים לרגע, שהחליפו את חברי המפלגה הוותיקים, יכולים להניף באחת דמות מוכרת ממרקע הטלוויזיה אל תוך הכנסת. ואפשר גם להקים רשימות אווירה, בבחירה אישית של מי שמקים אותן.
ורביעית, מנקודת מבטם של אנשי התקשורת קשה היום לראות עתיד בתעשיית העיתונות. רק בודדים צופים שם אל אופק מקצועי מבטיח, אל קריירה לכל החיים. הפוליטיקה, כתחליף, נראית קורצת. אפילו כהונה אחת משדרגת אותם, ומעגנת את התואר ח"כ לשעבר לכל החיים.
האם לציבור ולדמוקרטיה תצמח תועלת מהסתערות העיתונאים על הפוליטיקה? מי שאינו טרמפיסט נוצץ וחלול יוכל לסייע, כמובן בתנאי שילמד את כללי המשחק. כי לפוליטיקה חוקים משלה, כפי שלמדו בוגרי המחזורים הקודמים של המסע מהמערכת אל הכנסת. חלקם זינקו, אחרים נותרו בשולי המחנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם