כוח המשיכה
אחוז ההצבעה הנמוך הצפוי של ערביי ישראל בבחירות מעיד על אי-אמון ביכולת של נציגיהם בכנסת להשפיע. רק הזמנה של המפלגות הערביות למו"מ קואליציוני תשנה את המצב
מה שמעניין לא פחות הוא שלפי ממצאים אחרים באותו סקר, לא העימות הלאומי הוא הגורם לרמת הניכור הגבוהה מצד ערביי ישראל, אלא דווקא מצבם הכלכלי (47 אחוז); רמת השוויון בינם לאזרחים היהודים (26 אחוז), רמת האלימות ביישובים הערביים (19 אחוז), ורק שמונה אחוזים ציינו את דאגתם מעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
יתר על כן, לפי נתון אחר, 57 אחוז מהנשאלים תומכים בכניסת המפלגות הערביות לממשלה במגמה להשפיע על החלטותיה. כל זה מצטרף לנתונים שונים שפורסמו בעבר המצביעים על כך שעמדות הרוב הדומם בקרב ערביי ישראל מתונות בהרבה מאלו של ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית שלו, והציבור הערבי בכללו מתעניין הרבה יותר בזכויותיו ובמצוקותיו היומיומיות מאשר בסכסוך. ממילא, יש אינטרס ברור של הרוב הדומם היהודי "לשחרר" את הרוב הדומם הערבי מהלפיתה הקיצונית של המתיימרים להנהיגו.
זה לא יכול להיעשות כמובן בהקמה מלאכותית של מפלגות "משתפי פעולה" שאין להן תמיכה ציבורית אותנטית, אלא בצעדים שיאפשרו לציבור הערבי המתון לבטא ביוזמתו את עולמו ועמדותיו. בפועל נקטו כל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, כולל אלו שנחשבו "ממשלות שמאל", מדיניות הפוכה שרק החריפה את מערכת היחסים. הכוונה לאותה מדיניות שהפכה את כלל המפלגות הערביות למוקצות פוליטיות - כאלה שאין לנהל איתן מו"מ קואליציוני ואין להציע להן שותפות בממשלה.
אפילו ממשלת רבין השנייה, זו שהלכה הכי רחוק בדיאלוג פוליטי עם ערביי ישראל, לא הציעה להם שותפות קואליציונית. התוצאה הטבעית היא שהמשבצת הפוליטית הערבית נתפסה על ידי מפלגות לאומניות קיצוניות, שהרי אין להן מה להרוויח ממדיניות מתונה )בכל מקרה יוחרמו(, וממילא אין להן גם מה להפסיד ממדיניות קיצונית.
לסיים חרפה בת 65 שנה
במקום זאת, יש ליצור מדיניות הפוכה: כל מרכיב ממשלה, גם אם הוא בא מהימין, צריך להכריז על כל המפלגות בישראל ככשרות ומוזמנות למו"מ קואליציוני. אין פירוש הדבר שעליו לוותר על עקרונות היסוד שלו או על האינטרסים החשובים של המדינה כדי לקרב בכל מחיר את המפלגות הערביות לקואליציה. בסך הכל עליו להבהיר מה שנכון ביחס למו"מ פוליטי עם כל מפלגה: עמדותיכן יקרבו אתכן ועמדותיכן ירחיקו אתכן. אם אתן רוצות שותפות, עליכן גם להציע עמדות כאלה שיהיו קבילות לשותפות.
בטווח המיידי סביר ששום דבר לא ישתנה. הרי אפילו מפלגה ציונית כמו מרצ לא תמיד נמצאה מתאימה לשותפות קואליציונית, בוודאי לא בממשלות
ימין. אבל בטווח הארוך יותר, ואם גישה כזו אכן תתמיד, סביר שיקומו בציבור הערבי כוחות פוליטיים חדשים שיציעו סדר יום אזרחי מתון, שעל בסיסו יוכלו להשתלב בקואליציות ולדאוג לאינטרסים של בוחריהם (ואולי אף לג'ובים לעצמם, כמקובל במקומותינו).
גישה כזו תסיים חרפה בת 65 שנה, שלפיה כלל המפלגות הערביות מוחרמות מראש למו"מ פוליטי, כמו גם תשתלם פוליטית. לעומת זאת, אם יימשך המצב הקיים, סביר שאחוז ההשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי עוד ילך ויקטן, והניכור יגבר. הרי מדוע שיצביעו בבחירות אם הם יודעים מראש שלנציגיהם תהיה לכל היותר יכולת לשאת נאומים חוצבי להבות עם אפס השפעה מעשית?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם