השמאל הישן והשמאל החדש
הסכסוך עם ישראל הוא ההגדרה העצמית הפלסטינית ולכן הם לא יוותרו עליו, מה שמייתר לחלוטין את הוויכוח הישראלי. יחימוביץ' והשמאל החדש הבינו את זה, ציפי לבני והשמאל הישן עוד לא שם
היום קוראים לזה "גוש", אבל העבודה והתנועה הן מפלגה אחת גדולה (ולא במקרה אפילו צליל השם דומה) שבינתיים לא הצליחה לבנות רשימה אחת משותפת ועוד מעט ננסה לומר מדוע. בינתיים תרשמו לכם תחזית ותשמרו באיזו מגירה: לאמיתו של דבר זו מפלגה אחת, ובבחירות הבאות היא תהיה גם רשימה אחת (בראשות שלי יחימוביץ').
העבודה והתנועה לא הצליחו להתאחד לרשימה אחת משתי סיבות. ראשית, שיקולי אגו וסידור עבודה, וזה לא חשוב ושייך לכותרות של השבוע שעבר. הסיבה השנייה היא משמעותית וחשובה לשבועות הבאים: בבחירות האלה ברור מראש מי ינצח, ואין עימות של ממש בין ימין לשמאל. בכל הסקרים לגוש הימין יש יתרון של בין 8 ל-16 מנדטים על גוש השמאל. הקרב המעניין הוא בתוך השמאל - בין השמאל החדש והשמאל הישן - כששלי יחימוביץ' היא השמאל החדש וציפי לבני היא השמאל הישן.
עמיר פרץ קרא לזה להניף שני דגלים. "מאז ומתמיד", הוא זעק, "מפלגת העבודה הניפה גם את הדגל החברתי-כלכלי וגם את הדגל המדיני", ולכן הוא עובר ממחנה שלי למחנה ציפי. הבעיה היא ששלי לא מניפה את הדגל המדיני וציפי לא מניפה את הדגל החברתי. יותר מכך, שלי יחימוביץ' לא מניפה את הדגל, אבל עמדותיה המדיניות הן שמאליות, ואילו ציפי לבני לא רק שלא מניפה את הדגל החברתי, אלא שעמדותיה החברתיות-כלכליות הן ימניות. בקיצור, בכל צד יש רק דגל אחד, ועכשיו הבוחר השמאלי יצטרך להכריע מהו השמאל בעיניו, צדק חברתי או לדפוק את ההתנחלויות.
הבוחר עמיר פרץ כבר בחר: שמאל הוא בעיקר שמאל מדיני, ואם השקפתה הכלכלית-חברתית של ציפי לבני דומה מאוד לזו של נתניהו ושטייניץ - לא נורא, כי חזונו העיקרי של השמאל הוא להגיע להסדר עם אבו מאזן ולפרק את ההתנחלויות.
וזה השמאל הישן, שבנוי כולו על הנחת יסוד ישנה שכבר הופרכה באופן הכי ברור. מאז נאום בר אילן אין כבר הבדל של ממש בין
אפשר כמובן למנות כל מיני הבדלים קטנים בין מה שאולמרט יהיה מוכן לתת ובין מה שלבני תהיה מוכנה להציע או נתניהו יהיה מוכן לקבל. אבל אלה הבדלים קטנים ולא עקרוניים, וחבל להתווכח עליהם כי במציאות אין לנו שום דרך להעמיד אותם במבחן.
מבחינת העמדות, כל מה שתלוי בנו, השמאל ניצח, אבל מבחינת המציאות, זו שאיננה תלויה בנו, הימין נחל ניצחון. הפלסטינים לא רוצים את המדינה שיוסי ביילין מציע להם. הם מוכנים בכיף לבוא לז'נבה, לדבר ולהצטלם עם מי שלא קובע בישראל, אבל לדבר עם ראש ממשלת ישראל הם לא רוצים.
הנחת היסוד של השמאל הישן היא שהכל תלוי בנו, ורק בגלל נתניהו והמתנחלים אין שלום עם הפלסטינים. "רק תוציא מפיך", זעקה ציפי לבני לפני ארבע שנים, "את צירוף המילים 'מדינה פלסטינית', ואז או שיתברר שיש פרטנר לשלום או שכל העולם יבין שהצד הפלסטיני הוא הסרבן". נתניהו עשה את זה, אך ללא הועיל. ואז אמרו לו "רק תקפיא את הבנייה בהתנחלויות ואז או שתהיה פריצת דרך מדינית או שלפחות כולם יבינו שאבו מאזן הוא הסרבן ולא אנחנו". נו, הוא עשה גם את זה, והתוצאה הייתה שאובמה דרש עוד ועשה לו ביזיונות ותרגילי נזיפה פומביים על בנייה ברמת שלמה. שכונה תמימה בצפון ירושלים.
גם עכשיו השמאל הישן עדיין כותב כל יום מאמרי פרשנות חדשים על איך הייתה ישראל צריכה להגיב על דבר זה או אחר באופן יצירתי, שהיה מוכיח לכל העולם שלא אנחנו הסרבנים. זה משחק מכור שיושב על ויכוח ישן ולא רלוונטי. כמה שלא ילך נתניהו לקראת הפלסטינים, וכמה שלא ילך אבו מאזן אחורה ויסרב בגלוי ובמפורש, תמיד העולם יאמר שאנחנו הסרבנים. בסופו של דבר, יש גם היגיון פשוט: מה יכול להיות יותר ברור מאשר מצב שבו צד אחד אומר: "אני מוכן לשבת איתך לשולחן בכל שעה ומקום ללא שום תנאים מוקדמים", והצד השני לא בא.
כשתהיה פה ראש ממשלה מהשמאל, מהבחינה של המשחק המכור המצב יהיה קצת יותר טוב, אבל גם היא לא תגיע לשום הסכם עם הפלסטינים. בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, ב-20 השנים האחרונות רוב הזמן היה פה שלטון שמאל. רבין-פרס במשך ארבע שנים, אהוד ברק במשך שלוש שנים, שרון-אולמרט במשך שש שנים. אף אחד מהם לא הצליח להגיע להסכם, וכרגיל השמאל הישן מצא לזה כל מיני תירוצים קלושים עד מגוחכים.
רבין וברק לא הצליחו כי הם זלזלו בכבודו של ערפאת, שרון לא הגיע כי הוא היה פעם 20 דקות על הר הבית והערבים לא יכלו לסלוח לו על זה. גם ציפי לבני בילתה עשרות שעות עם אבו עלא, ולא יצא מזה כלום משום שבמקביל אולמרט דיבר עם אבו מאזן. אולמרט מצדו כמעט הגיע להסדר קבע שלם וסגור, אבל אז אבו מאזן הבין שאולמרט הולך לאבד את השלטון, ולכן הוא נסוג. בדוק את עצמך: אם אחד מהתירוצים האלה נשמע לך הגיוני, אתה בשמאל הישן.
לא המדינה הפלסטינית, אלא הסכסוך עם ישראל הוא ההגדרה העצמית הפלסטינית. והם לא יוותרו על ההגדרה העצמית שלהם. ערפאת נמלט מהמפגש עם אהוד ברק בקמפ דיוויד ברגע שברק אמר "סיום הסכסוך". את זה הם לא ייתנו. המדינה הפלסטינית הידידותית והמפורזת שחיה בשלום לצד ישראל היא חלום חד-צדדי של ישראלים טובים ואוטופיסטים. אין לו שותף בצד השני, ולא יהיה לו. אבו מאזן הלך לאו"ם לקבל הכרה כי הוא רוצה מדינה פלסטינית בלי הסכם עם ישראל ובלי סיום הסכסוך. ערפאת חשב שהוא יכול להשיג את זה בדם ואש וטרור, ואבו מאזן מנסה להשיג את זה בזירה הבינלאומית.
עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים לנוכח ההבנה הזו. האם נבחר ללכת למדינה פלסטינית חמושה ועוינת בגבולות 67' שתקום ללא שלום ושתשגר קטיושות על פתח תקווה וגראדים על תל אביב או שנפנה למחשבות חדשות על העתיד? השמאל הישן, מניף הדגל המדיני, בוחר להתכחש לעובדות של המציאות המטרידה ולדבוק באמונה הישנה והטובה: אנחנו טובים, אבו מאזן נהדר, ביבי רע.
שלי יחימוביץ' כנראה הבינה שהוויכוח הישן נגמר. עקרונית הוא הוכרע לטובת השמאל, מעשית התברר שאין לזה משמעות במציאות. מחשבות חדשות ומהפכניות בתחום המדיני עדיין לא שמעתי מהכיוון שלה, אבל לפחות דבר אחד חשוב מאוד היא עשתה: עזבה את הוויכוח הלא רלוונטי בין הימין והשמאל, שלא מוביל לשום מקום ואין לו שום משמעות מעשית, והעבירה את הרכבת לפסים רלוונטיים ומשמעותיים בנושאים אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם