כוחו של מנהיג
הנאום של אובמה לאחר הטבח מתעמת עם השדים האמריקאיים ועונה לכל מי שמגדלים את ילדיהם בבית, נושאים רובים ומתנכרים לאומה
אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה פוליטיקאי ישראלי זכה למחמאות כלשהן על נאום חשוב שעסק בחברה הישראלית, להבדיל מנאומי ההצדקה העצמית הפומפוזיים בפני הקונגרס האמריקאי, נניח. אלה נאומים שקל להתאחד סביבם. קשה הרבה יותר להבקיע אל מהות השדים הכואבים של חברה ולנסות לנסח חזון בעל תוקף - כזה שיש לו רלוונטיות לחייהם היומיומיים של בני אדם.
נאומים כאלה - בין אם מדובר ברוזוולט המסביר את הניו-דיל ומחיריו, ברבין שמסביר את הכרעתו הכואבת להתפשר עם אש"ף, ברייגן שמתעקש על הקשחת הקו האמריקאי במלחמה הקרה או בדיוויד קמרון שעוסק בכישלונה של הרב-תרבותיות הבריטית - מנסים לגעת בעצביה העמוקים והרגישים ביותר של אומה. בנגיעה הזו המנהיג נוטל סיכון אדיר. פוליטיקאי נבחר, כזה שנשען על תמיכה פופולרית, נאלץ לעמוד מול הציבור ולומר מילים קשות מאוד ולעתים ביקורתיות כמו חומצה. דרושה כאן זהירות כדי שביקורתו לא תיתפס חלילה כניכור או איבה כלפי הציבור שהוא מנהיג, אך מן הצד השני תצליח להניע לפעולה. המנהיג נדרש לקרוע את המסכה הקבועה של קלישאות פטריוטיות ולאומניות ולהפוך, לרגע מכריע, לאוונגרד.
זה מה שעשה אובמה השבוע. מילות הנחמה שהציע לקהילה של ניוטאון היו מדויקות כרגיל. אך הוא לקח את נאום הזיכרון צעד קדימה אל הממלכה של מנהיגות כאשר דיבר על השאלות הקשות שנותרו. על ההורות, ששקולה לכך ש"הלב שלך נמצא מחוץ לגופך, כל הזמן", על תחושת חוסר האונים כשמתברר שאף הורה לא יכול לגונן על ילדיו לגמרי לבדו. שדרושה כאן שותפות. "בנקודה מסוימת, זה ההלם כאשר אתה מבין שלא משנה כמה אתה אוהב את ילדיך, אתה פשוט לא יכול לעשות את זה לבד. שהעבודה הזו, לשמור על הילדים בטוחים, לחנך וללמד אותם היטב, זה משהו שנעשה יחדיו - בעזרת חברים, שכנים, קהילה ובתי ספר, ובעזרתה של אומה שלמה."
ברק אובמה
EPA
המילה "אקדח" לא נאמרה
זו הייתה תחילתה של התשובה הפילוסופית שהציג אובמה לליברטיאניזם ימני קיצוני, כזה שרוצה לחנך את ילדיו רק בבית (כמו ננסי לנזה, אמו של הרוצח), להסתמך על הגנה עצמית עם רובים ולדחות את הרעיון של קהילה, ממשלה ואומה. וכאן התחילה הביקורת החריפה של אובמה על אומתו שלו: "האם אנחנו יכולים לומר בכנות שאנחנו עושים מספיק כדי להגן על ילדינו, כולם, מפני סכנה...? אם אנחנו כנים עם עצמנו, התשובה היא לא. ואנחנו נצטרך להשתנות."
בלי לומר בשום מקום בנאום את המילה "אקדח," זו הייתה ההתקפה החריפה ביותר על תרבות הנשק לכולם שמאפיינת
את אמריקה, תרבות ששואבת את הסמכתה (לכאורה) מרעיונות החירות של החוקה האמריקאית. תשובתו של אובמה הייתה חדה: "האם אנחנו מוכנים לומר שאלימות כזו נגד ילדינו, שנה אחר שנה, היא המחיר של חירותנו"?
לפעמים אומרים על אובמה שהוא יודע לדבר יפה, פחות לבצע. זו כמובן הכללה תמוהה על הנשיא האמריקאי שסיים את מלחמת עיראק, הרג את בן לאדן, העביר רפורמת בריאות היסטורית והצליח להיבחר מחדש. אבל האמירה הזו מטופשת משום שהיא מתעלמת מתכליתו של מנהיג לעתים - לבטא סנטימנט רחב ובאמצעותו לנסח חזון לאומי חדש, גם במחיר של עימות פוליטי כואב. ואף מילה על הבחירות בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם