לעקור שקרים
ההתנחלויות הן טיעון של הסחת דעת. לא הן הסיבה שאין שלום, אלא הפרשנות הפלסטינית לפיה מי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית שלהם מקבל בעצם את זכותם על כל פלסטין
הבריוניות ביותר בתחום זכויות האדם, יכולה להנפיק דוח. זה יכול להיות על פשעי מלחמה וזה יכול להיות על ישובים ישראליים ביהודה ושומרון. כדי שיתחיל מהלך משפטי צריך לבוא גוף כלשהו שיגיש תביעה בבית הדין הבינלאומי. אולי משהו כמו הדיון המשפטי שהתקיים בזמנו בהאג בנושא הגדר הביטחונית.
יש סבירות שההתנחלויות יגיעו ביום בהיר אחד לדיון משפטי בינלאומי. אך מי שרוצה לפתוח במהלך של זכייה מחודשת בלגיטימציה מלאה של מדינת ישראל, צריך להתחיל מהבסיס. ראש הממשלה נתניהו, בשונה מקודמיו, מכיר בצורך להשיב מלחמה בנושא הלגיטימציה, ועד כמה שזה יישמע מוזר, דווקא ההתנחלויות ומימוש זכויותיה של ישראל בשטחים הן הצעד הראשון. בעזרת בנייה ב-E1 אפשר לעקור את המסמר הראשון של שטיח השקרים הפלסטיני, ולהתחיל לגלגל אותו.
"גאווה פטריוטית". שגריר ישראל באו"ם על הבנייה בהתנחלויות צילום: משלחת ישראל לאו''ם
אם נושא הבנייה בהתנחלויות הולך לפורום משפטי בינלאומי, ועדיין קשה לראות באיזה מסלול זה מגיע לשם, ישראל תהיה חייבת לחזור סוף סוף ליסודות החוק הבינלאומי הישנים. ההכרה באו"ם במדינה פלסטינית עדיין לא מקנה לאבו מאזן ריבונות בשטחי הגדה המערבית. פרדוקס מעניין. זו ההזדמנות שלפחות אזרחי ישראל יתחילו ללמוד כמה דברים, שאדר כהן לא לימד אותם בשיעורי האזרחות: זכותו של העם היהודי להתיישבות בארץ ישראל עד הירדן (לפחות) מעוגנת בהחלטות חבר הלאומים משנת 1922 ובוועידת סן רמו כשנה לאחר מכן.
החלטות אלה, להבדיל מהחלטת העצרת הווירטואלית מלפני קרוב לחודש, הפכו לחוק בינלאומי. למרות שחבר הלאומים התפרק ובמקומו קם האו"ם, התקבל במגילת האו"ם סעיף מיוחד שמשאיר על כנן את ההחלטות חבר הלאומים הנוגעות לארץ ישראל.
אם הפלסטינים לוקחים את הסכסוך למישור הזה, לישראל אין ברירה אלא לטעון לזכויותיה המלאות שאינן מעוגנות רק בתנ"ך. ההתנחלויות הן טיעון של הסחת דעת. לא הן הסיבה שאין שלום בין ישראל לפלסטינים, אלא
הפרשנות הפלסטינית לזכות ההגדרה העצמית שלהם. לתפיסתם, מי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית שלהם מקבל בעצם את זכותם על כל פלסטין תוך השבת הפזורה הפלסטינית למרכזי האוכלוסיה הישראלית. חרף טיעוניהם של אולמרט ולבני, הפלסטינים לא זזו מהתביעה הזאת.
נתניהו נוקט באסטרטגיה מעניינת וברור שהתגובות הבינלאומיות ליוזמות הבנייה שלו נחזו על ידו. מבחינתו זו גם הצהרת זכות, אבל כרגע בעיקר אסטרטגיית בחירות. תוכנית העבודה של ארתור פינקלשטיין היא להציג את נתניהו כמנהיג שעושה, ראש הממשלה שאין בלתו. ולא צריך בשביל זה סיסמאות מיוחדות. מי ששוקל להצביע עבורו רוצה לראות אותו מתפקד כמנהיג. פרק א' היה בעזה, עכשיו זוהי סדרה של הנחתות על קו השלוש בעקבות ההרמה של אבו מאזן מהכ"ט בנובמבר.
דוברי השמאל מזהים זאת נכון: נתניהו רוצה ליצור בהירות פוליטית אידיאולוגית. מי שציוני אמיתי ויש לו גאווה פטריוטית, יתייצב לצידו נגד "העולם", בייחוד אם זה הגוף שהשריץ בזמנו את דוח גולדסטון. ומי שלא, ייחשף בצבעיו האמיתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם