החבר‘ה הטובים
כמה מחשבות על טוב ועל רע, על בני אור ובני חושך
בימים של מלחמה - נאמר, מלחמה קיומית בין כוחות האופל לכוחות האור - מהווה זריחת השמש במערב הוכחה לכך ששעתו של מי מהצדדים לנצח. כוחות השחור משוכנעים שהיפוך החוקיות ביקום מסמל את שקיעת היריב, וכוחות האור נאחזים בבלגן הקוסמי כהוכחה לכך שאלוהים אינו אדיש לנעשה על כדור הארץ ושהוא עתיד לנגף את כוחות השחור לאלף עזאזלים. שני הצדדים טועים, כמובן.
זריחת השמש במערב אינה הוכחה לקיומו של אלוהים, בדיוק כשם שהופעתה במזרח מדי בוקר בבוקרו אינה עדות לנוכחותו של הבורא. מצדם של הרשעים, הפגמים המתגלעים במנגנון ההפעלה של היקום אינם עדות לניצחונם הקרב כי אם הוכחה לכך שחוקיותה של הבריאה אינה נהירה די צורכה לאדם. זה הכל. לא יותר. לא פחות. החיים אינם רצף של תופעות שאפשר לפענח באופן תבוני ולארוז למסקנות מנוסחות ביובש. זה פשוט לא יכול להיות כך.
הטוב והרע מתגוששים זה בזה רק כי אין להם שום דבר טוב יותר לעשות. הרוע משועמם, הטוב מתוסכל. בסופו של יום, ניצחונו של מי מהם אינו משנה באמת. מלכות הטוב או קיסרות הרע בעולם אינם משנים את העובדה ששניהם יחסיים.
הטוב אינו מושלם בדיוק כפי שהרע אינו מוחלט. אדולף היטלר איננו השטן בדיוק כמו שהארי טרומן איננו קדוש. אחד הפציץ בנשק גרעיני שתי ערים מיושבות באזרחים; האחר עסק בחיסול שיטתי של גזעים ובהתרחבות טריטוריאלית, מתוך תקווה להשיב עטרה לאומית ליושנה.
הרוע של היטלר מבוסס על נוסטלגיה. הרייך השלישי היה פנטזיה אוטופית שגבתה מחיר מופקע של 45 מיליון חיים. איוולת שכזאת. אבל שטניות? רגע: היפנים מציינים בכל שישה באוגוסט את השטניות האטומית של בני בריתם הנוכחיים - האמריקנים. העולם הוא מקום מורכב יותר מכפי יכולתה של הלשון להסביר.
עכשיו צעד אחר הצדה: אל מקומות פחות מובהקים מהיסטוריה, מתוצאות של מלחמות ומפרשנויות רטרוספקטיביות להתנהגותם של אנשים שכבר אינם כאן כדי להסביר את מעשיהם. ההווה לעולם יהיה מובהק פחות מהעבר. ההווה מתפשט לצדדים.
בניגוד להנחה כי הוא נע קדימה אל עבר העתיד, הוא מופשט וגמיש וזע לרוחב, לעבר אופקים בלתי נראים. העבר הוא הזמן המובהק היחיד. הוא ידוע, גם כאשר הוא מוגש באופן משובש. הוא מוחלט, גם כאשר הוא מבוסס על עובדות שגויות.
מרגע שסיפור נכתב, הוא מוסכם כמציאות המקובלת - עד לרגע הפרכתו. קשה להפריך סיפור - בעיקר מכיוון שהן ספרות והן היסטוריה הפכו למדעים הנלמדים באוניברסיטה. המדע הוא דרכו של האדם להפוך את המופשט למובהק, את הסתום למפוענח. אבל המדע הוא גם עדות לעצלותו של האדם ולחרדה שלו מפני סיפור בלתי מתחייב ומפני טקסט בעל סוף פתוח.
תפקידו של המדע לסייע לאדם להכניס סדר באי הסדר השורר סביבו. זו שאיפה רומנטית, כמעט ילדותית. אחרי הכל, היקום הסובב את האדם הוא חידה שאין לה פתרון. אחת לזמן מציב מדען תורן תשובה חלקית לחידת היקום והכל מתגודדים סביבה כמוצאי שלל רב.
העובדה שהאדם שרוי בחוויית אי הבנה עמוקה של הסובב אותו, נעדר תשובות של ממש לשאלות המרכזיות שמטרידות אותו
אבוד בחלל של אי הוודאות, נאחז האדם באקסיומות כוזבות - מטעם שאינן מנומקות דיין - ומבקש לפשט את העולם למושגים בנאליים: "טוב," "רע," "אמת", "שקר," "מדע," "אמונה." הוא משייך את עצמו לקבוצה המתאימה לו מבחינה חברתית ותרבותית והיסטורית וגיאוגרפית, ופוסל את האנשים שמשתייכים לקבוצות האחרות מתוך פחד שאם יצליחו להוכיח את האמיתות שלהם - אם בכוח הזרוע ואם בכוח המדע - יסכנו את קיומו ואת זה של המעגל החברתי שלו.
קיומו תלוי ביכולת שלו להנציח את האמת הבלתי מובהקת שהוא מסור לה. זהו מצב של עיוורון אינטלקטואלי ושל חרדה נפשית עמוקה. חלק בלתי מבוטל מהמלחמות בין בני האדם נבעו מחוסר ההסכמה בין קבוצות חברתיות על קווי המתאר של ההסכמות האינטלקטואליות והדתיות שלהן. הדומיננטיות הגלובלית האלימה של הכנסייה הנוצרית במאה העשירית ואילך נובעת ביסודה מאימה מצמיחתן של אמיתות חלופיות לשלה, ובפרט האסלאם.
באופן עובדתי, מסעות הצלב הנוצרים והמהלכים הצבאיים של מדינות נוצריות קיפחו את חייהם של הרבה יותר אנשים מאלה שנסתיימו כתוצאה ממעשיהם של המוסלמים.
הנרטיב המערבי המודרני, שמייחס לאסלאם תכונות שטניות ומזהה את עצמו כלוחם אור )דמוקרטיה הפכה למילה נרדפת ל“טוב“ בימינו,( עומד בסתירה למרכיבי היסוד ההיסטוריים שהניעו את האומות הנוצריות לאורך השנים. עובדתית ומספרית: הנצרות היא דת הרסנית וקטלנית הרבה יותר מאשר האסלאם.
אדרבא: אסלאמופוביה היא האופנה הנוכחית. ואפשר ששיטות הפעולה של חלק מהמוסלמים זרות לקודים ההתנהגותיים של האומות הנוצריות. אבל מבחינה מספרית, כאמור, יצטרך האסלאם למשול בעולם מאות רבות של שנים ולקפח חייהם של מיליונים רבים של אנשים, לפני שיתקרב לממדי ההרס והשכול שזרעו האומות הנוצריות על פני כדור הארץ. אז מי הטוב ומי הרע בסיפור ההיסטורי שאנו מספרים לעצמנו? ואולי התשובה על כך היא "אף אחד“ ו“אין תשובה?“
ואולי הפחד הגדול של האדם (בתוך כך גם הישראלי בישראל) הוא להודות ש“אף אחד“ ו“אין תשובה“ הן התשובות היחידות האפשריות לשאלות היסוד העמוקות של נוכחותו הפיזית, הפוליטית והמטאפיזית. אין טוב ואין רע. יש מלחמת בני אור בבני חושך. אלא שלמרבה הכאב - הם מעורבבים אלה באלה.
הטובים והרעים מצד אחד והרעים והטובים מהצד השני, נלחמים כל אחד בשם אמת קולקטיבית שהקנתה להם החברה שצמחו ובשם אמת פרטית שהתקדשו לה בידי הוריהם, מחנכיהם, סופרי ההיסטוריה שלהם וניסיון החיים שלהם. ההטיה היא בלתי נמנעת במסלול הזה, שכולו שבטיות וחברות.
ומכאן שאין תוחלת לכל זה. הטוב כוזב והרע מופשט. וכשהשמש זורחת במערב היא לא מנסה לבלבל את דעתו של אדם עליו; היא פשוט מזמינה אותו להיגאל מכל החרא שהוא מכור לו במסירות שכזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם