אמת וחובה
במקום להציע מענה ברור למציאות הביטחונית ולהציג את עמדותיה, לבני מבטיחה "שלום" ערטילאי ומוכיחה שלא למדה מכישלון אוסלו
יו"ר 'התנועה' מייצגת את שרידיו של זרם פוליטי שמעולם לא ניסה להפיק לקחים מכישלון תהליך אוסלו. מנהיגי המרכז מזהים היטב את החשש בחלק מהציבור מהמשך השלטון הצבאי על הפלשתינים ומהתהליכים הפנימיים והבינלאומיים שהוא מביא על ישראל, אולם כפתרון הם מציעים סיסמאות שאפילו הם אינם מאמינים בהן. יאיר לפיד טוען שניתן לשכנע את הפלשתינים לוותר על ירושלים, וציפי לבני מבטיחה "שלום" בלי להסביר אם עמדותיה השתנו מאז אנאפוליס, שם ניצבה מימין לאהוד אולמרט והרחק מהמינימום שהפלשתינים יוכלו לקבל.
מעבר לכל ענייני המשא ומתן, יש כאן בעיה עמוקה יותר: המרכז מסרב בעקביות להתמודד עם הביקורת של הימין על פתרון שתי המדינות. האמת המרה היא שאין דרך להבטיח לציבור הישראלי את רמת הביטחון הנוכחית לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית. אפילו אם אבו-מאזן יכיר במדינה יהודית בגרסת משה פייגלין, יוותר על גושי ההתנחלויות ויצטרף להסתדרות הציונית, אין שום דרך לנחש את זהות השלטון שיבוא אחריו. ניתן יהיה לקוות ולפעול למען יחסי שכנות טובים בין הפלשתינים לישראל, אולם המצב בשטח לא יהיה בשליטתנו.
האם עמדותיה השתנו מאז אנאפוליס? ציפי לבני
צילום: יוסי אלוני
במילים אחרות, חסידי "התהליך המדיני" משווקים סחורה שאין באפשרותם לספק. הימין אולי מוביל את ישראל לדרך ללא מוצא, אבל הוא לפחות אומר דברים עקביים וברורים. המרכז, לעומת זאת, מתחלק בין העוסקים בסחר בפנטזיות לבין מי שמקפידים לא לומר כלום בסוגיה הפלשתינית, כאילו ניתן ברצינות להתמודד על הנהגת המדינה ולהתעלם מהמציאות הפוליטית והאזורית.
חלופה אמיתית לנתניהו תבטיח לישראלים רק את סיומו המיידי של הכיבוש, ולא חלומות ריקים על מזרח תיכון חדש. הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בכל סוגי הפתרונות המדיניים הם בלתי-נמנעים. השלום עלול להישאר, לפחות בשנים הראשונות, כמשאת נפש. אולם סיום הכיבוש כשלעצמו הוא מטרה ראויה. הוא מתחייב מנימוקים מוסריים: אין לנו זכות ואין לנו סיבה לשלוט על מיליוני נתינים חסרי זכויות, וזו הדרך היחידה להבטיח באופן ארוך טווח את עתידנו.
ממילא, בלי סיום הכיבוש אי אפשר יהיה לעסוק לעומק בחינוך, ברווחה או בצדק חברתי. סיום הכיבוש, ולא "שלום" או "תהליך מדיני", הוא הסוגיה היחידה שצריכה לעמוד במוקד הבחירות - סיום הכיבוש, בלי קשר לדיון האינסופי אם יש או אין פרטנר, או לוויכוחים תיאורטיים על שכונה בירושלים או רחוב בשיפולי אפרת כאילו המתנחלים הם הבעיה המדינית, ולא היעדר הזכויות של הפלשתינים; סיום הכיבוש, בכל דרך שממשלת מרכז או שמאל-מרכז תוכל למצוא.
כמובן שזו גם העמדה היחידה שתזכה לתגובה רצינית ברחוב הפלשתיני, שמאס גם הוא בתהליך המדיני האינסופי; סיום הכיבוש על אף השנים הקשות שהוא עלול להביא בעקבותיו, מתוך אמונה שנוכל לעמוד באתגר הזה. העמדה הזו אולי אינה פופולרית כרגע, אולם הנהגה עקבית ועמוקה מסוגלת לשנות את השיח הציבורי. בטווח הרחוק יותר, זו גם הדרך היחידה לחזור לשלטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם