הפרקליטות איבדה את חזקת החפות
הדיון אם תיק ליברמן הוא נקמה של הפרקליטות והיועמ"ש או הליך משפטי הגיוני מעיד על משהו רחב יותר: רוב הציבור לא באמת מכיר בווינשטיין ובלדור כגורמים מקצועיים אובייקטיביים
והאמת היא שגם וינשטיין עצמו נתקשה להסתיר את המבוכה. ככלות הכל, לא בכל יום נאלץ היועץ להסביר לציבור כיצד חקירה שהתנהלה לאורך כל כך הרבה שנים בקול תרועה רמה מסתיימת כך בקול ענות חלושה. היועץ המשפטי לממשלה לא חסך עצמו מהסברים והתפתלויות בחוות הדעת הארוכה והמתנצלת שפרסם.
מנגד, לאחר הגשת כתב האישום אתמול על פרשת השגריר בבלרוס הסבירו פרשנים מהימין כי מדובר ב"התנקשות משפטית". הטענה הייתה שהעובדות היו כולן ידועות מזמן, ושליברמן שאף לנהל הליך משפטי מהיר ולהגיע לבחירות כשהפרשה מאחריו. אבל אז התגלו 'עדויות נוספות', הפרשה 'הסתעפה' והפרקליטות, כך נטען, בעיקר רצתה להרוויח זמן.
ההערכה הייתה שאחרי שהתביעה כשלה מלגייס עדים ולהעמיד בסיס ראייתי מוצק בתיקים המרכזיים היא החליטה להתנקם בשר החוץ החמקמק דרך התיק השולי. הפרשנים הסבירו שמריחת הזמן משתלמת לפרקליטות, שכן בסד הזמנים המצומצם שנותר עד לבחירות אין לליברמן סיכוי רב לסיים את הפרשה בהליך בזק. וכך, הימשכות המשפט לאחר הקמת הממשלה הבאה צפויה לפגוע ביכולתו לכהן כשר בכיר, ועשויה בעקיפין לגרום לבוחריו הפונטציאליים לתת את קולם למועמדים אחרים שיוכלו גם לעשות ולא רק לדבר.
משפטן אחר טען שהפרקליטות נקטה באיפה ואיפה כשלא חקרה את חברי וועדת המינויים שאישרו את מינויו של בן ארי למשרת השגריר. הטענה הייתה שהוועדה לא הייתה צריכה לסמוך על המלצתו של ליברמן ושהיה עליה לחקור את עברו של המועמד בעצמה, ושהבחירה הסלקטיבית של הפרקליטות בליברמן נבעה מנקמנות.
אך האמת היא שאם עושים "זום אאוט" ובוחנים את הפרשה כולה בפרספקטיבה רחבה, הרי שהעובדה המטרידה ביותר היא הערבוב בין הוויכוח על שיקול הדעת של הפרקליטות לוויכוח הפוליטי הנצחי שבין הימין והשמאל בישראל. כי טוהר המידות של נבחרי הציבור אמור להיות אינטרס של כולם. אין שום היגיון בכך שכשנבחר ציבור מועל בתפקידו והפרקליטות מחליטה אם להעמיד אותו לדין או לא, מחנה התומכים והמתנגדים מתחלק על פי מפתח של שיוך פוליטי.
את זה לכאורה כולם אמורים להבין, ולכן השאלה האמיתית היא למה זה בכל זאת זה קורה אצלנו. חסידי הפרקליטות ימהרו להסביר שהסיבה היא שהפוליטיקאים האופורטוניסטים וחסידיהם בתקשורת איבדו את הבושה. שטוהר המידות כבר מזמן לא מעניין אותם, ולכן הם מנצלים כל הזדמנות להתנגחות פוליטית במערכת המשפט או בניצול מערכת משפט לגריפת הישגים פוליטיים.
אבל העובדה שהביקורת הנוקבת על הפרקליטות נשמעת מכל קצוות הקשת הפוליטית מלמדת אולי משהו אחר: שהפרקליטות איבדה
כי כשלדור או וינשטיין מתראיינים היום, רוב הציבור לא באמת מכיר בהם כגורמים מקצועיים אובייקטיביים. תחושה הבטן הראשונית היא שיש להם אינטרס, שמדובר בפקידים הרואים עצמם כקבלנים של הרשעות, וששיקול הדעת שלהם מושפע יותר מיכולת הפעלת האש המשפטית מאשר מהמחויבות לבירור האמת והצדק.
הכרסום החמור באמון הציבור בפרקליטות הוא אסון, כי עמוק עמוק כולנו יודעים שהאינטרס הציבורי העמוק הוא להיזהר בכבודה של מערכת התביעה, שאלמלא מוראה באמת איש את רעהו חיים בלעו.
ולכן הפתרון לפלונטר הזה הוא אחד ויחיד: הקמת גוף ביקורת חיצוני ואובייקטיבי על הפרקליטות. כשהציבור ידע שתהליכי קבלת ההחלטות ברחוב צאלח א-דין בירושלים נעשים בשקיפות ושהם חשופים לביקורת אובייקטיבית קבועה, הוא ייתן לגוף החשוב הזה את האמון החיוני כל כך להמשך תפקודו בדמוקרטיה השברירית שלנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם