הגריאטריה של הדיקטטורה
האביב הערבי, שהשבוע מלאו לו שנתיים, הוא בסך הכול סיפור לא גדול של חילופי דורות במדינות דיקטטוריות. הסיפור הגדול באמת מתרחש עמוק מתחת למים כבר שני עשורים
במקביל לזעזועים שהתרחשו בפועל בתוך העולם הערבי, בעולם שבחוץ פרץ הוריקן של פרשנויות ותיאוריות ונבואות, שרובן כבר הספיקו להתבדות, על השאלה מאין בא האביב הזה ולאן הוא הולך. שתי טעויות אופטיות גורמות לרבות מאוד מן ההערכות והפרשנויות להחטיא לגמרי את המטרה.
ראשית, התחושה היא שאם המונים יוצאים לרחובות להפגין בזעם נגד הדיקטטור, הרי שלפנינו בהכרח איזושהי התחלה של דמוקרטיה; שנית, התחושה היא שאם דיקטטור מאבד את השלטון אחרי שלושים או ארבעים שנים של יציבות, הרי שלפנינו שינוי דרמטי ובלתי צפוי. שתי התחושות מוטעות לגמרי, ובהזדמנות זו, לרגל ציון שני חורפים לאביב הערבי, תרשו לי להביא לשוק התיאוריות והנבואות גם את התיאוריה שלי. תרצו תקנו, לא תרצו אל תקנו.
לדעתי לא מדובר באביב, לא בהפתעה ולא בציון דרך היסטורי, אלא בהתפתחות טבעית ולגמרי צפויה שחייבת להתרחש מדי פעם בכל דיקטטורה מעצם טבעה. במקום "האביב הערבי" אני הייתי קורא לה "הגריאטריה של הדיקטטורה". כדאי לשים לב שבניגוד לנבואות, אפקט הדומינו היה בסופו של דבר מוגבל למדי: תוניסיה, לוב, מצרים, תימן. וכאן זה נעצר. שאלת סוריה עדיין פתוחה ועוד מעט נשוב אליה, אבל בינתיים אפשר גם כאן לומר שבניגוד לאלף נבואות של אלף מומחים ופרשנים, שהבטיחו לנו מאה פעמים שבתוך ימים ספורים יגיע סופו, אסד הפתיע והוא עדיין מחזיק מעמד. בינתיים.
פרופ' ישעיהו ליבוביץ' אמר פעם שמבחינתו ההגדרה של דמוקרטיה היא מקום שבו אפשר להחליף את השלטון בלי שפיכות דמים. הגדרה יפה בעיניי. צדה השני אומר שדיקטטורה היא מקום שבו אי אפשר להחליף את השלטון אלא באמצעות שפיכות דמים. אם כן, מה עושה שלטון אבסולוטי כאשר מגיע הזמן הטבעי, הביולוגי, להחליף שלטון?
בארצות המלכים והאמירים והקיסרים הקלאסיים חשבו על זה כמובן, וקבעו דרכים ושיטות שבאמצעותן המלך הזקן ממנה את הבן היורש; או מועצת הזקנים מתכנסת עד שייצא עשן לבן, או הסנאט ממנה את הקיסר הבא. בדיקטטורות המודרניות שכחו לחשוב על הפרט הקטן הזה. שליט צעיר כובש את השלטון, וכדרכם של צעירים הוא לא מעלה על דעתו שיום יבוא והוא יהיה זקן. לכן כאשר מגיע הזמן הטבעי להתחלף ולקבוע יורש, פורצות באופן הכי טבעי והכי צפוי מהומות דמים שבסופן מתחלף הדיקטטור הזקן בדיקטטור חדש, ותשקוט הארץ שלושים שנה, עד שגם הוא יהיה בן שמונים.
זו לא הדמוקרטיה טמבל - זו הביולוגיה
וזה בעיקר מה שקרה לפני שנתיים, גריאטריה של הדיקטטורה. כשהתחיל להתנדנד כיסאו של קדאפי בלוב, כתבו הפרשנים הפוליטיים וואו, איזו מהפכה מתרחשת לנגד עינינו. סמל היציבות, 42 שנה בשלטון, מי היה מאמין שגם הוא ייפול? לפעמים יש כנראה צורך גם בפרשן ביולוגי. מה בעצם חשבנו, שהוא יחיה לעולם? בואו נראה מי נפל במסגרת האביב: קדאפי, בן שבעים, 42 שנה בשלטון; מובארק בן 83, שלושים שנה נשיא ועוד לפחות עשור בצמרת השלטון; זין עאבדין בן עלי בן 75, 23 שנה נשיא, ושליט תוניסיה בפועל 44 שנים; עלי עבדאללה סאלח בן שבעים, 33 שנה שליט יחיד של תימן. זו לא הדמוקרטיה טמבל, זו הביולוגיה.
בסוף גם הוא ייפול, זה לא בהכרח טוב לישראל. אסד צילום: איי פי
הוא הבין שאין שום אביב באוויר ושלטונו שלו אינו מאוים משתי סיבות: הוא צעיר והוא אמיר (יש גם סיבה שלישית: הוא גם עשיר. וגם אמריקה שומרת עליו, ובכל זאת השתיים הראשונות הן הסיבות הקובעות).
בשאר
אסד הוא סיפור קצת מוזר בהקשר הגריאטרי. הוא צעיר אבל גם זקן. בגלל אבא שלו. בעצם המהומות בסוריה הן מרד רטרואקטיבי, באיחור של עשר שנים, נגד הדיקטטורה העלאווית של אסד הזקן. חאפז אל אסד הצליח רגע לפני מותו להתחפש למלוכה או לאמירות, והגניב את מינוי הבן היורש רגע לפני שפרצו מהומות הגריאטריה הצפויות. אחרי עשר שנים, כאשר מובארק ניסה לחזור על התרגיל ונתקל במרד שסיכל את תוכניתו, יצאו גם הסורים למרד רטרואקטיבי נגד העברת השלטון לבשאר. ובכל זאת, לפחות למשך השנתיים שעברו, עמדה לבשאר אסד צעירותו והוא החזיק מעמד.
בסוף גם הוא ייפול, וזו אגב לא בשורה טובה לישראל.
הסיפור הגדול באמת
בשורה התחתונה, לפי התיאוריה שלי, האביב הערבי הוא בסך הכול סיפור די קטן. מתחת למים, לעומת זאת, מתחולל זעזוע הרבה יותר עמוק ומשמעותי שמתגלגל כבר 25 שנה, והאביב הערבי איכשהו נפגש איתו ומשתלב בו: צמיחת המעצמה המוסלמית הגדולה. קצה הקרחון הענקי הזה התגלה לפני הרבה יותר משנתיים, ב-11 בספטמבר 2001, ועדיין רוב העולם לא רואה את המתרחש.
צמיחת המעצמה המוסלמית החלה ב-11 בספטמבר. בנייני התאומים צילום: אי-פי
האיסלאם מתמודד על המשבצת הזו במודע ושלא במודע כבר שני עשורים. המעצמה המוסלמית העתידית לא תתגבש סביב איראן. האיראנים הם עם קטן, שיעי ולא ערבי, ולבו הפועם של האיסלאם הוא האומה הערבית והלשון הערבית והאיסלאם הסוני.
וכאן הסיפור הקטן של האביב הערבי משתלב איכשהו בתוך הסיפור הגדול של צמיחת המעצמה הערבית, ומבחינה זו אולי הכינוי "אביב ערבי" דווקא מתאים בעקיפין. הוא נגזר כמובן מ"אביב העמים" של 1848. גם שם יצאו המונים לרחובות ונלחמו בידיים ריקות מול שליטיהם החמושים. גם שם בסופו של דבר לא צמחה מזה שום דמוקרטיה, אלא רק דיקטטורות חדשות וישנות.
אבל אביב העמים הצמיח סולידריות חדשה לפחות בין דוברי הגרמנית, נתיניהן של 39 מדינות גרמניות נפרדות ומסוכסכות ביניהן ללא מוצא וללא תקנה. כעבור 20 שנה קם איש אחד, אוטו פון ביסמרק, ובשני מהלכי מלחמה מבריקים הצליח לאחד את כל המדינות האלה למעצמה גרמנית אחת. מן המהלך הזה התגלגלו במאה הבאה שתי מלחמות עולם והיסטוריה שלמה.
האם ומתי יקום ביסמרק הערבי שיאחד את כל האומה הערבית תחת דגל מעצמתי אחד? האם זה מה שחולם אמיר קטאר להיות? האם לזה התכוון סדאם חוסיין כשפלש לכווית? אולי. בכל מקרה אין ספק שהחלום הזה, חלום הגדולה הערבית, מרחף מעל המזרח התיכון ומשכר אותו. החלום הזה היה הכוח המניע של ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, והוא זה שמשך את המיליונר אוסמה בן לאדן לעזוב את חייו הנוחים ולהשקיע את כל הונו וכל חייו ומותו במהפכה האיסלאמית.
האביב הערבי הקטן משתלב בתוך הסיפור הגדול הזה. הסולידריות הבין-ערבית שצמחה בין כיכרות תחריר השונות, ששודרה בעוצמה חסרת תקדים באל ג'זירה, וזרמה ברשתות הפייסבוק והטוויטר ממדינה למדינה ומעיר לעיר, נשפכה לתוך הנהר התת-קרקעי הגדול של היווצרות המעצמה הערבית, והגבירה את עוצמת הזרימה שלו.
המעצמה הערבית-סוני העתידה לקום אינה בשורה מעודדת לישראל, אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה. בינתיים, באופן פרדוקסלי וכמעט משוגע, כל דבר שמעכב את זה בכמה שנים, כמו שרידותו של בשאר אסד או ברית המיעוטים השיעית מטהרן עד חיזבאללה, הוא לטובתנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם