כבוד הנשיא הבא
המרוץ לנשיאות כבר החל ועמו הבחישות הפוליטיות. הגיע הזמן לצאת מהנוסחה הקבועה ולחפש מועמדים לתפקיד האזרח מספר 1 מחוץ לכנסת
תפקיד נשיא המדינה, למרות ואולי בגלל משמעותו הטקסית והייצוגית, הינו תפקיד פוליטי והתנגשות הערכים בין היותו של הנשיא דמות ציבורית ובין תפקידיו המוגדרים בחוק, כפי שבאה לידי ביטוי בשבוע שעבר, אינה חדשה.
שמעון פרס בקבלת פנים לראשי העדה הנוצרית מארק ניימן/ לע''מ
הנשיא הראשון וייצמן אמנם התלונן על כך שהמקום היחיד שאליו הוא יכול לדחוף את אפו הוא הממחטה שלו, אולם אמירה זו עמדה בניגוד למעורבותו הציבורית והפוליטית מאחורי הקלעים. הנשיא הוא זה שמטיל את הרכבת הממשלה על בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לעשות כן, הנשיא נפגש דרך קבע עם דמויות מובילות בחברה ולכל אמירה שלו משמעות ערכית-חברתית, ירצה או לא ירצה.
על מנת למלא את תפקיד האזרח מספר 1 נדרשות מהמועמד סגולות ייחודיות - עליו להיות סמל, אך גם בעל יכולות ארגוניות וציבוריות. עליו להיות בלתי מעורב לכאורה, אך גם לנהל שיח אישי וציבורי עם דמויות ובעלי תפקידים.
מסיבה זו ואחרות נבחרו לתפקיד אישים אשר שאר הרוח שהביאו עמם לתפקיד היה אמור להיות מקור השראה לאזרחי המדינה, אך גם כאלו אשר היה ביכולתם לשאת בתפקיד ציבורי כבד משקל.
שלושת נשיאי המדינה האחרונים היו טרם היבחרם אישים פוליטיים במלוא מובנה של המילה. הם נשאו בתפקידי שרים בכירים לפחות, וחברי הכנסת אשר בחרו בהם ידעו היטב למה לצפות. גם מקצב.
זה לא חייב להיות פוליטי
ביולי 2014 מסתיימת כהונתו של שמעון פרס כנשיא התשיעי. לכיסאו הרם לטושות עיניהם של לא מעט מאישי הציבור הבולטים אשר רואים עצמם מועמדים לגיטימיים ומעלה לתפקיד. למרות הצעות חוק שנוסחו בעבר על מנת לקבוע את אופן בחירת המועמדים לנשיאות, הרי שגם ב-2014 יחזרו הקומבינות הפוליטיות שהביאו למינויו של קצב שהועדף בזמנו על פני פרס.
שיקולי קואליציה ושיקולים אישיים יעמדו בבסיס הבחירה, כאשר טובת העם וייצוגיות התפקיד יהוו שיקול בסדר עדיפות שני. כי ככה זה בפוליטיקה וככה זה עם פוליטיקאים וסליחתי מרובי, פואד ושאר המועמדים.
זה לא חייב להיות ככה. אסור שזה יתנהל בצורה הזו. לתפקיד הנשיא הבא
של מדינת ישראל חייב להיבחר אדם שעיני האומה נשואות אליו בהערכה, אדם שכאשר דיפלומטים זרים יגיעו למשכנו, יהיה שמו נישא בפיהם בכבוד.
אם נסיר לרגע את מעטה הציניות הקבוע, הרי שניתן למצוא לא מעט דמויות מעוררות השראה שתרמו למפעל הציוני תרומה ניכרת ויתאימו לתפקיד ככפפה ליד. אחד מאותם אנשים, אמנון ליפקין שחק, הלך מאיתנו רק החודש. אבל יש עוד.
כשאני מנסה לחשוב על דמויות שעוררו בי השראה ותחושת זיקה למפעל הציוני, מספר שמות צצים מיד. הרשימה שאפרוס כאן כוללת אנשי רוח ומעש מעולמות רבים, היא רנדומלית ומציינת אישים שמעשיהם נגעו בי אישית. בטוחני שאחד מהם לפחות יאות לכהן בתפקיד:
הרב ישראל מאיר לאו - סמל לסובלנות, למורשת ואופטימיות.
עזריה אלון, שהשפיע על חיי כולנו בדרכים רבות ובשבילים אין ספור.
דב לאוטמן, אלי אללוף ואבי נאור, שידעו לגעת במקומות החשוכים, המסוכנים והכואבים של החברה הישראלית ולחלץ מהם אור.
דורון אלמוג, שמפעל חייו האישיים והציבוריים הוא צירוף של אומץ ואחריות.
עדינה בר שלום, שרואה נכוחה ורואה ברכה.
דויד גרוסמן, שקולו הברור, החומל, הכואב והישיר הוא קולה של החברה הישראלית.
דורית בייניש, למרות הכול ובגלל הכול.
ויש עוד. החברה הישראלית, למרות הקרע הניכר בה, יודעת להוציא מתוכה גדולי דור ואנשי מופת, כאלו אשר ראוי ללכת לאורם. אני לא בטוח אם מדינת ישראל יודעת מה היא רוצה כשהיא מחליטה לבחור מנהיג חזק, אבל אני יודע שאנחנו ראויים ל(עוד) נשיא גדול.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם