לא להפסיק את הנסיעות לפולין
ניצולי השואה הולכים ומתמעטים והמפגש האישי עמם לא יהיה אפשרי בעוד שנים בודדות. דווקא ביקור במחנות ההשמדה עשוי להוות תחליף חשוב כדי שנמשיך לזכור. תגובה לרב ביר
מספר פעמים הגעתי לפולין. ביקרתי באתרי השמדה, בערים שהיו מושתתות על אוכלוסייה יהודית שנרצחה ונטבחה. נגעתי במשקופי דלתות בערים שכוּחות, שנותרו עליהם סימני מזוזות שנתלשו. התרגשתי, התחברתי. דווקא אני כחילוני הצלחתי להתחבר שם טוב יותר אל מקורותיי, אל הסבל הבלתי נתפס שעבר על העם היהודי וגם על חלק מבני משפחתי.
פולין היא מדינה שעל אדמתה נטבחו מיליוני יהודים וכן בני לאומים נוספים במהלך מלחמת העולם השנייה. נוסף על כך חלק מעריה הופצצו והושטחו כליל על ידי הנאצים. לא ניתן להכחיש כי רבים מקרב האוכלוסייה המקומית היו לעוזריהם הנאמנים של הנאצים ולא היססו מלפגוע ביהודים, שהיו שכניהם. אך גם בל נשכח, שכשלושה מיליוני פולנים נטבחו במלחמה ההיא. כמו כן ראוי להזכיר את כל אותם חסידי אומות עולם פולנים, שנטלו סיכונים ולעתים שילמו עליהם בחייהם, בבואם להסתיר יהודים ולהעניק להם את האפשרות להמשיך ולחיות.
בניגוד לדברי הרב, אינני חושב שצריך להפסיק את המסעות לפולין או להפחיתם, אלא דווקא להגביר את כמות המשלחות היוצאות מישראל. אין כמו מראה עיניים, קבלה של התחושה האותנטית והבנה עמוקה הנוגעת להשמדת העם היהודי בתקופת השואה. הלוואי ומשרד החינוך וגופים נוספים יוסיפו להגדיל את תקציבי התמיכה לטובת המסעות הללו.
אינני יודע מדוע יוצר הרב ביר משוואה לא הוגנת, שחוטאת להיסטוריה ולמערכת היחסים המצוינת, שיש בין ישראל לפולין בתקופה המודרנית. לכתוב את המילים "סייעני הנאצים נהנים מהדולרים היהודים מכספיהם של צאצאי וקרובי הנרצחים", זה לא נכון, לא יאה ושופך רעה על מערכת היחסים הבינלאומית האיתנה, שיש ביננו לבין הפולנים.
במסעות הללו אני מתמקד בטובת בני ובנות הנוער שיוצאים אל המסע החשוב ולא מייחס חשיבות לתיירות השואה באזור ולרווחי האוכלוסייה המקומית. אבל בכל זאת, אי אפשר לצפות שבית מלון יארח חינם קבוצות מישראל, גם אם אנו בני העם היהודי.
כפי שציין הרב, המסע קשה לבני הנוער. הוא מוציא אמוציות רבות, כעס, עצב, רוגז, אבל גם חוזק. אולי בייחוד חוזק והגברת הזהות. נכון, ישנם תלמידים סוררים, וכפי שכתב הרב גם כאלה ה"חוטאים בשתייה חריפה", אבל אלה הם המיעוט שביניהם, השוליים שבין בני הנוער היוצאים למסעות הללו.
לא צריך לקחת אירועים בודדים ולהשית אותם על הכלל. אני, בעיניי שלי, ראיתי אינספור משלחות של בתי ספר, שהגיעו אל אתרי ההשמדה, הרימו טקסים מכובדים, למדו את ההיסטוריה של העם היהודי באותה תקופה ארורה, כיבדו את המעמד ואין לי ספק שהפכו לאנשים טובים יותר, מלומדים יותר ורגישים יותר, מכפי שהיו בטרם הגיעו.
ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. המפגש האישי, ההקשבה לסיפור חי מניצול נותן עדות, לא יהיה אפשרי בעוד שנים בודדות. דווקא ביקור במחנות ההשמדה עשוי להוות תחליף חשוב למפגש האמוציונלי הזה. וחשוב מאוד לשים לב לכך.
אני מכבד את החלטת הרב שהוא ותלמידיו לא נוסעים לפולין מתוך החלטה מודעת. גם ביקור באתרי זיכרון במדינת ישראל חשובים ביותר. אבל בבקשה, אל לרב לפסול ולהטיל דופי בציבור הרואה חשיבות בביקור באתרי ההשמדה.
ולסיום, הרב אורי ביר, אני קורא לך לצאת יחד איתי למסע משותף אל פולין. בוא וננסה יחדיו להביא את עולמות התוכן שלנו אל תוך המסע העמוק, בוא ותחוש את חשיבות הביקור במקום, אל תתפלא אם דעתך תשתנה ותחליט לבסוף, שראוי וכדאי לקחת גם את תלמידי ישיבת נעם, בה הנך מלמד, אל שדות הקטל בפולין.
הכותב הוא עיתונאי ובמאי, סטודנט בתואר הבינלאומי (MA) ללימודי שואה באוניברסיטת חיפה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם