די לבכיינות הישראלית, היא מגחיכה אותנו
התחנונים שלנו להכרה במדינה יהודית מהפלסטינים מגוחכים. ההכרה היחידה הנדרשת היא ההבנה שאנחנו החזקים
שאלת ההכרה במדינה היהודית מלווה אותנו מזה זמן. נתניהו הוא אבי השיטה. "תכירו בנו", מבקש ראש הממשלה השכם והערב. מעל כל במת נאומים, מבר אילן ועד עצרת האו"ם, דורש נתניהו הכרה מהפלסטינים. לאלה שמאזינים מהצד נשמע הדבר כאילו במשך 65 שנות קיומה ישראל מוטלת על הקרקע מחוסרת הכרה.
הרי אין חולק על כך שישראל היא מעצמת על במזרח התיכון. עשרות שנים שישראל היא הריבון הבלעדי של עצמה, כובשת עם שלם מעל לארבעה עשורים, מתפתחת בקצב מסחרר שגורם לרבות ממדינות העולם רק לקנא בה, מעצמה מדעית וטכנולוגית מהמובילות בעולם, חברת כבוד במועדון החלל שבו חברות רק המעצמות העולמיות וישראל הקטנה, מדינת גרעין על פי פרסומים זרים - וזו רק רשימה חלקית של הישגיה.
לא מן הנמנע שישראל זקוקה יותר מכל לטיפול פסיכולוגי. סף הבכיינות וההתקרבנות חצה מזמן את הרף. אם לא די לנו בסוגיית ההכרה המגוחכת, גם בסוגיות נוספות לא תזיק לנו אבחנה של איש מקצוע. היכן שלא מגיע מנהיג ישראלי הטקסטים לא משתנים. דגל השואה מונף בגאווה.
המקום הראשון במצעד הבכיינות שמור כמובן לזעקת האנטישמיות. בתחילת החודש הודיעה מועצת אירופה כי ברית המילה מפרה את זכותם של ילדים לשלמות גופם. היש הרמה להנחתה מדויקת מזו? חצוצרות ותופי האנטישמיות נקראו לדגל. "האירופאים האלה שוב מוכיחים עד כמה האנטישמיות טבועה עמוק בנפשם", זעקו הדגלנים. איפה בדיוק משתלבת פה האנטישמיות, אינני מצליח להבין. נשים רבות מעידות כי יום החיתוך הוא היום הנורא בחייהן, ושאם יכלו לחסוך זאת מבנם הקט, היו עושות זאת במהרה. רק הציווי האלוהי והלחץ הציבורי הוא שמאלצן להסיר את העורלה.
לא כל ערעור על המצב הקיים מונע מאנטישמיות. לא כל מאורע סביבתי מצריך לשלוף את דגל השואה ולא כל נאום פוליטי זקוק לתחנוני ההכרה. ההכרה היחידה הנדרשת כאן היא ההבנה כי ישראל היא החזקה. היא שמובילה. היא שאמורה לבטוח בעצמה ובדרכה. הבכיינות הישראלית מגחיכה אותנו ברבים. זה הזמן להחליף ספורט לאומי - לא עוד דגלי שואה ואנטישמיות בראש התורן.
הכותב הוא עורך התוכנית לונדון וקירשנבאום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם