מה שהיה הוא שיהיה
חמור ככל שיהיה, דוח המבקר בפרשת הרפז חושף את הטבע האנושי, או בעצם, את הטבע הפוליטי במובנו השלילי. זה היה שם, בצמרת הביטחונית וזה קיים כנראה בכל צמרת
צריך לזכור ולהזכיר את דברי אחד הרמטכ"לים הקודמים, משה (בוגי) יעלון, שעם סיום תפקידו נשאל: מדוע אתה ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות? הוא ענה: "בגלל הנחשים בקריה". בהמשך הוא הבהיר שלא התכוון לחברי המטכ"ל אלא לאנשי משרד הביטחון, שגם הם יושבים באותה קריה.
זה קרה ב-2005. אפשר להניח שאם יעלון היה פותח את פיו הייתה נפתחת יותר מתיבת פנדורה אחת. אנחנו יודעים שהאינטריגות, שזה תיאור מקל למה שקרה וקורה בצמרת, היו אז והן אף פעם לא נפסקו.
אז זה יפה שעכשיו אנחנו בשעות אחדות של אם מישהו חושב שחשיפה תגרום לשינוי ואור השמש הוא המחטא הטוב ביותר - טעות בידו. ההתנהגות הקלוקלת תימשך משום שהיא חלק בלתי נפרד מכל מערכת שבה יש מאבקים על עמדות, על כוח, על השפעה התרגשות. הרי אנחנו יודעים שבדיוק כמו כל דוחות הביקורת הקודמים, גם הפעם הרעש יהיה קצר-טווח. מבוגי עד אשכנזי, שום דבר לא השתנה. אז למה מישהו חושב שעכשיו יתחיל השינוי?
כעיתונאים, צריך להודות, אנחנו זוכים מדי שבוע לסיפור עסיסי על התנהלות דומה במוסד כזה או אחר. על לשכת ראש הממשלה, כידוע, יש אין-ספור סיפורים. הבעיה היא שבדרך כלל אין את המסמך המרשיע, מהסוג של מסמך הרפז. יש רק מקום אחד שהוא גרוע יותר מהפוליטיקה, אמר לי אדם שכיהן בראש אחת האוניברסיטאות. היכן, שאלתי. האוניברסיטאות עצמן, הוא ענה. הוא טעה. התנהלות כזאת קיימת כנראה בכל גוף ציבורי, ולא רק בישראל.
שום דבר מהדברים הללו אינו בא להפחית בחומרת הממצאים. אבל אם מישהו חושב שחשיפה תגרום לשינוי, ואור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כדבריו של שופט אמריקאי חשוב - טעות בידו. ההתנהגות הקלוקלת תימשך משום שהיא חלק בלתי נפרד מכל מערכת שבה יש מאבקים על עמדות, על כוח, על השפעה. אינטריגות
כך גם ההיסטוריה של יחסי שלטון, ביקורת, תקשורת ומשפט. הפנקס השחור של ספיר, שהפך יזמים לגבירים בעלי הון, היה נחשב היום לפלילי. הטבע האנושי אולי לא משתנה. הנורמות משתנות. יש יותר ריסונים.
ייתכן שבעוד שבע שנים יהיה עוד רמטכ"ל שיספר על נחשים בקריה, בדיוק כמו הרמטכ"ל הפורש יעלון לפני שבע שנים. אבל אנחנו זקוקים למאבק הסיזיפי הזה, של חשיפה וביקורת, משום שבלעדיו גם הריסונים הנדרשים ייעלמו מחיינו וההתנהגות תהיה הרבה יותר קלוקלת.
הפרשה הזאת חשפה עוד משהו. כל קורא חד-עין הבחין בכך שגם בתקשורת נוצרו מחנות. איילה חסון, ארי שביט, בן כספית, דן מרגלית, והם אינם היחידים, הציגו לנו סיפורים שונים לחלוטין על מה שקרה שם. עידן הנרטיבים במתכונתו התקשורתית.
מצד אחד, יש בעיה בעצם העובדה שעיתונאים הופכים לדוברים של עמדה אחת. היו ביניהם דוברי אהוד ברק והיו ביניהם דוברי גבי אשכנזי, וכל אחד מהם השתמש במקורותיו ותיבל את כתביו כיד הכישרון הטובה עליו. וכולם אנשי מקצוע מעולים. אבל התחושה הייתה קשה. האם לזאת ייקרא דיווח? עיתונאי בכיר אחד, כך דווח, ישב לסעודת צהריים עם המבקר הקודם. אפשר להניח שהוא לא ישב איתו כדי לקבל מידע. הוא ישב איתו כדי להכתיב לו את התוצאה שבה היה מעוניין.
ומצד שני, לפחות היה גיוון בתקשורת. לא הייתה אחידות דעים, כך שאפשר היה להבחין במחנות, ובתנאי שצרכן התקשורת המצוי נחשף ליותר מעמדה אחת. ובתקווה שכל צרכן תקשורת יהפוך גם לקורא ספקן וביקורתי.
כך בפרשה הנוכחית. כך בפרשות הבאות שאנחנו יודעים שעוד יגיעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם