דרושה חשיבה מעשית
בצל התחזיות השחורות, הישראלים היו אמורים לנוס על נפשם מהמדינה בתחילת ;2013 אלא שאנחנו אופטימיים מטבענו ומבקשים לאזן את הרע
עמוס גלבוע דעות
הרשימה ארוכה, והרי רק מקצתה: ברק אובמה, הנוטר טינה, ינקום בנו באחד הימים; האינתיפאדה השלישית עומדת לפרוץ ונחלי דם ישטפו אותנו; ישנן איראן, חיזבאללה ומצרים עם "האחים המוסלמים"; הכלכלה שלנו עומדת לפני צלילה, ועם מאות אלפי הרעבים והעניים המדינה לא תוכל להתקיים; ההנהגה הפחדנית והלא אחראית שלנו לא שווה אגורה שחוקה; אחרי הבחירות - שתוצאותיהן ידועות - שלטון החושך יבוא עלינו; ולבסוף, ההקצנה מימין ומשמאל מחריפה ומאיימת להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.
חלק ניכר מהרעות, כמו גם מהתחזיות הללו, נכון במהותו, והוא טמון בפוטנציאל המציאות השוררת במדינה, באזור ובעולם. אבל ראו זה פלא, ממש בימים אלו פורסם סקר שלפיו כ-76 אחוזים מאזרחי המדינה אופטימיים באופן אישי לקראת שנת 2013 וכ-61 אחוזים אופטימיים לגבי המדינה.
אם זיכרוני איני מטעה אותי, הרי שלא מכבר פורסם סקר מטעם אחד מארגוני האו"ם ולפיו מדינת ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד ברשימת המדינות שאזרחיהן אוהבים להתגורר בה. אז מה קורה כאן? למה המיעוט, שהשפעתו בתקשורת רבה, כל כך פסימי? מדוע הוא רואה הכול בשלילה? ומה היא הסיבה לכך שמרבית הציבור הישראלי מגלה דווקא אופטימיות ולא נדבקת בפסימיות המיעוט הקולני?
לדעתי, אם נתעלם מהסיבות הקשורות בשנאה, בפוליטיקה זולה ובפסימיות מובנית, ישנן שתי סיבות מרכזיות לגישה השלילית של התקשורת וסוכניה: הראשונה היא "הרייטינג" - מרכיב המשפיע ומנסה לעצב את חיינו המודרניים. הייתי אומר שבאופן כמעט מובנה, רייטינג גבוה מושג רק על ידי הצגת דברים רעים ושליליים, רק על ידי השמצות ואי פרגון.
כל פרופסור עלום שם שיכתוב משהו רע על המדינה או על העם היהודי מיד יזכה לתהודה תקשורתית; כל עובד ציבור בכיר שיפתח פיו נגד הממשלה יחובק על ידי התקשורת.
הסיבה השנייה היא החשיבה הדוגמטית והקבועה, שאינה גמישה. חשיבה כזאת בדרך כלל הינה נחלתם של חוגים חרדיים ושל גופים חילוניים אידיאולוגיים "אמיתיים" מימין ומשמאל, כמו גם של חלק מהתקשורת שלנו. בחשיבה זו אין גווני ביניים, אין נסיבות משתנות ואין עובדות חדשות.
אמחיש זאת מחיי היומיום שלנו: מבחינה סטטיסטית, למשל, כל אזרח מבוגר צפוי לחלות בחמישים מחלות קשות. במצב זה, רופא בעל חשיבה דוגמטית יגיד לאזרח: 'דע לך שאתה צפוי לחלות במחלות האלו והאלו', ותו לא.
וכאן אנחנו מגיעים לאזרח האופטימי שלנו, שמטבעו הוא
מעשי. הוא חייב לברוח לפרגמטיות כדרך חיים; הוא שומע את ה"דוגמות" ואת המחלות, אך מיד הוא רוצה לאזן אותן. הוא שופט על פי ניסיונו רב-השנים ועל פי האמת שלו. הוא מעלה שאלות: 'מה רמת ההסתברות שאחלה במחלות האלו? מה הם אמצעי ההתגוננות נגד המחלות? האם הם בהישג ידי', ועוד כהנה וכהנה.
האזרח, בשכלו הבריא, דוגל בסיסמה "זה נכון, אבל"! הוא מחפש ומוצא את החיובי. ובתחילתה של שנת 2013 יש למדינת ישראל פוטנציאל גדול להרבה דברים חיוביים, וכמו כן גם לדברים שליליים רבים. לא דרושה לנו קינה אלא דווקא עשייה פרגמטית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם