משחקי ילדים
אם ניתן היה להסתכל עלינו מהלוויין של גוגל ניתן היה לראות איך גבי ואהוד הולכים מכות וכיצד מוישל'ה, שלי ונפתלי נהנים להתחבא או להחביא חברים שלהם
המחזה היה משובב לב, ממש גן ילדים; אמיתי, לא הקלישאה. במרכז, היכן שזורם נחל איילון, יש מתחת למגדל של הממשלה חניון פתוח: דווקא במשחק שהבנות אהבו מרוכזים להם שתי חבורות בנים עם מנהיגים קשוחים ומשחקים "קלאס".
דרור זרסקי
מהצד האחד אהוד - ולא חשוב מי עוד איתו - מול החבורה של גבי, ומשום מה כולם גם מתחפשים לחיילים כשמתחילים לשחק. במקום לספור ולקפץ על שרטוט הגיר שבחניון, מניחים על הרצפה אדם ואז דורכים חזק. מדי פעם גם לוקחים לשם אנשים מהרחוב שנקלעו בטעות למגרש המשחקים. מעניין מי ניצח - הרי הם אף לא מצליחים לגלות. מה שבטוח, כולם נהנים.
המשחק השני שתופס לי את העין הוא אולי הכי פופולרי שיש בתקופתנו - מחבואים. ואוו, איך שאני אוהב מחבואים. מי שהכי טוב בזה בשכונה אצלנו הוא נפתלי, הילד החדש. הוא מה זה טוב בזה; ממש משוכלל. הוא מחביא ילדים אחרים: את אורית ואת אורי, את אלי ואת עודד. כאלה שפחות מקובלים בחבר'ה.
משחק השקט
גם החבורה של בנימין לא פראיירית במחבואים. הנה רק בשבוע שעבר מוישל'ה סיפר בברזייה שהחבורה ביקשה ממנו להפסיק לדבר בזמן שהוא מתחבא. היתרון הטמון ביכולת לראות את הכול מלמעלה הוא בכך שרואים אקסטרה. בפיקוס הנכון של העדשה רואים מי מצליח להחביא דעות, לא פחות. הכי טובה בזה זו שלי, זו שחושבת שהיא מלכת הכיתה. הכי חמוד יאיר; הוא בכלל רוצה להתחבא עם כולם.
בירושלים משחקים "הרצל אמר". הירושלמים תמיד היו הכי מוזרים במשחקי ילדות - הם קוראים לזה "שמעון אמר". אבל במקום לעשות את מה שהוא אומר, הם עושים הכול הפוך; והוא מעצבן אותם - לא רק את הירושלמים אלא את כולם. שמעון אמר לדבר עם מחמוד ואיסמאעיל, בני הדודים שגרים לא רחוק, אז ישר כולם קופצים על שמעון ומתלוננים שהוא נותן משימות
קשות מדי. שמעון נשאר כמה כיתות, והוא בטח לא מבין שיש כללים חדשים בשכונה.
בכל שכונה יש את אלה שלא רוצים לשחק, שעומדים בצד ולא משתתפים. הם תמיד יגידו לך שלא רוצים לשתף אותם כי הם שחורים. זה שאני למעלה על הלוויין לא אומר שאני יודע מי צודק; מלמעלה, במזג האוויר הסוער של התקופה, רואים רק עובדות. הם לא משחקים. לא כשכולם מחליטים לשחק "הנדסאפ" (ידיים למעלה) בצבא, והם לא משחקים כשכולם מתחפשים למבוגרים ויוצאים לעבוד. משחק אחד הם כן אוהבים - משחק הכיסאות - שאותו הם משחקים עם כולם.
זהו, כשהגיע הבוקר הייתי חייב לחזור לפזר את הילדים לגנים. רציתי להציע לכולם לשחק את המשחק שיתלבש עלינו הכי טוב - משחק השקט - אבל לא הספקתי להציע. שטויות, גם ככה אין פה סיכוי לקצת שקט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם