קול דממה דקה
זה לא באמת הגיוני להצביע, אבל את הקול הקטן שלי אני הולכת לתת בכל זאת
אני זוכרת היטב את מערכת הבחירות הראשונה שלי, שנת 88'. בשנה הזאת אבא שלי לקח צעד אחד רחוק מדי אל תוך העולם החרדי והחליט לשלוח אותי לבית יעקב, בלב השכונה הכי חרדית בירושלים. עברתי בבת אחת מכיתה קטנה של ארבע עשרה בנות לשבט אימתני של ארבעים בנות בכיתה, שלוש כיתות בשכבה, וכולן-כולן לבושות בכחול-תכלת. חוץ ממני, כמובן.
אצל אמא שלי, על כל כוונותיה הטובות, לא קיים האזור במוח שמבין את ההגדרה של מדים. וכך הייתה שולחת אותי לבית הספר לבושה בחצאיות סגולות וחולצות טורקיז. אני משערת שהסיבה היחידה שלא שלחו אותי בכל יום הביתה להחליף בגדים הייתה האינתיפדה שפרצה בדיוק שנה קודם לכן. האוטובוס שלי עבר דרך שער שכם בדרך הביתה לעיר העתיקה, ושום מורה לא רצתה על המצפון שלה ילדה קטנה בת שמונה עם אבן בראש. גם אם הילדה הזאת לא לבשה כחול-תכלת.
השיעור הראשון
המשכתי לשבת באמצע החדר בשקט המתוח, בזמן שהבנות ניסו לתהות על קנקני. "לא. . . את ש"ס".
הילדונת הידענית הסיקה שאם אני שותקת ומתביישת, אני שייכת מן הסתם לקבוצה השלישית, המצומצמת, הקבוצה שלא תמשיך ללמוד בבית הספר היוקרתי בשנים הבאות. לא בחרתי צד באותו יום. הבנות הרגישו את זמן ההפסקה הולך ואוזל ועזבו אותי. היו להן דברים חשובים יותר לעשות, כמו לעלות על השולחנות ולצרוח ג'ינגלים בכל הכוח. הוצאתי ספר מהתיק והמשכתי לשבת בלב הסערה.
כשהייתי באוניברסיטה הייתי נותנת למחשב לבחור את הקורסים שלי. במקום להסתבך עם ביורוקרטיה ורשימות המתנה לקורסים פופולריים, הייתי פשוט מחכה לסוף ומגרילה את מה שנשאר. אני מודה שזה נבע בעיקר מעצלות, אבל היה בזה קסם מסוים, ההנאה שברנדומליות. ככה אני גם שותה קפה: מחכה שמי שאיתי יזמין את שלו ומבקשת את אותו הדבר. כיף לשחרר קצת, לתת לדברים לקרות מעצמם. מהרגע שאני קמה בבוקר אני עסוקה בהחלטות: מה ללבוש, מה לאכול, ללכת ברגל או לרכוב באופניים. ובכל הכנות, זה מתיש. מחקרים מראים שהיכולת לקבל החלטות באמת נשחקת במשך היום, עד כדי כך שהסיכוי של אסיר לקבל חנינה בוועדת השחרורים יורד ככל ששמו עולה לדיון מאוחר יותר ביום. בשלב הזה שריר קבלת ההחלטות של השופטים התעייף, והם בוחרים פשוט בברירת המחדל - להשאיר את המצב הקיים על כנו.
זה לא באמת הגיוני להצביע, כך מסביר דן אריאלי, פרופ' לכלכלה התנהגותית שהתראיין לא מזמן לערוץ 2 בנושא הבחירות.
כשמסתכלים על זה דרך עיניים כלכליות ובוחנים את המאמץ הנדרש מהאזרח לעומת ההשפעה שיש לקול הבודד, די ברור שלא כדאי לטרוח. האבסורד גדל ככל שאחוזי ההצבעה גבוהים, כי ככל שיותר אנשים מצביעים ההשפעה של קול יחיד הולכת ומתקרבת לאפס.
הכל צפוי והרשות נתונה. רבי עקיבא הגדיר בארבע מילים את המתח הבלתי פתיר בין הגורל הידוע מראש ובין בחירה חופשית. לא משנה כמה דורות של הוגים ניסו לפתור את המתח הזה בתרגילים של אקרובטיקה מחשבתית, נשארנו רק עם "הכל צפוי, הרשות נתונה". כמו חידת זן שהפתרון שלה הוא החידה עצמה. ויש בזה אמת קטנה גם על ה-22 בינואר : הכל צפוי, אבל את הקול הקטן שלי אני הולכת לתת.
ואל דאגה, יש גם מצווה - בחסות הליכוד-ביתנו. ישבתי בבית וצפיתי בתשדירי הבחירות בהנאה מסוימת. ההנאה שבעליבות. כשהתשדיר של הליכוד-ביתנו התחיל להתניע בפעם השלישית בעשרים דקות, אני הייתי כבר עם היד על השלט, מוכנה לזפזפ הלאה משם. אבל אז הבהב לרגע על המסך צילום של מילים שחורות וכבדות, על רקע לבן. הסתקרנתי. משהו מהתנ"ך - זה ברור, אבל מה? בזמן שהרצתי את השידור לאחור ואיתרתי את הנקודה המדויקת לעצור בה, הימרתי ביני לביני לגבי תוכן הפסקה. בטח ברית בין הבתרים, איזה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת לרשתה", או כל טקסט דומה שמבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל, בלי זכות שיבה לשבעת העמים עד עשרה דורות ועד עולם.
לא יכולתי להיות רחוקה יותר מהאמת. הם בחרו ב"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו". . . כן-כן. תבדקו בעצמכם אם אתם לא מאמינים. יופי של מצווה: האל מצווה על עם ישראל למנות לו מלך - אבל איזה מלך? זה שהאל יבחר. איך יודעים במי האל בחר? לביבי ולאנשי הקמפיין שלו הפתרונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם