למה השמאל שונא את נתניהו
מפני שדווקא הוא ירש את רבין, משום שהוא מסמס את תהליך השלום, בגלל שהוא ראש ממשלה של חצי העם. לקראת הקדנציה השלישית שלו, מהתיעוב לביבי נותרה בעיקר עייפות
ראש הממשלה מופיע בסרט לשניות חטופות, אך משמעותיות. הוא נצפה צועד בהפגנה ברעננה לפני ארון מתים שעליו כתוב "רבין ממית את הציונות" ובמרפסת בכיכר ציון. הוסיפו לכך את המתקפה נגדו של אחד מגיבורי הסרט, יובל דיסקין, ותבינו מדוע נתניהו לא התקשר לברך את היוצר דרור מורה על מועמדותו לאוסקר. לשם השוואה, לא רק שביבי טלפן לילד בן 12 שזכה בטורניר טניס שכונה כאן בטעות "אליפות העולם", אלא אפילו טרח להיפגש עמו.
אף שהסרט גדוש רגעים קשים, רצח רבין הוא הטראומטי מכולם. נתניהו נתפס בתודעה הקולקטיבית של רבים מהצופים כאחראי עקיף לרצח וכאחראי ישיר להרס השלום. נכון, איש לא העריך שאלו יהיו תוצאות הביקורת הארסית שלו על הממשלה והאוטובוסים התפוצצו עוד לפני הבחירה בו, אך התיעוב לביבי היה תמיד רגשי יותר מאשר רציונלי. ואם ב-4 בנובמבר נגזלה התקווה, ב-29 במאי נגזל השלטון. מחנה השלום הלך לישון כששמעון פרס הוא ראש הממשלה, וכשקם בבוקר גילה שאויב אוסלו הומלך. בבתים רבים השתררה תחושת אבל. סדרת הטלוויזיה "פלורנטין" הציגה את הלילה ההוא כטרגי, צעד שהיה גורר היום מן הסתם מאמר עוקצני ב"ישראל היום". רבים השתמשו אז במילים הטעונות "הרצחת וגם ירשת".
אף שעיתונאים המזוהים עם הימין וגם מעטים מן המחנה השני, כמו ארי שביט, הזדעקו באותם ימים נגד האיבה הפתולוגית כלפיו, נתניהו הרוויח חלק ממנה ביושר. אלו לא רק מנהרת הכותל, בר-און תמורת חברון וגרירת הרגליים המדינית (לימים תיחשף קלטת של נתניהו מתגאה במסמוס מכוון של הסכמי אוסלו), אלא בעיקר התחושה שהיה ראש ממשלה של מחצית מהעם. הוא לחש באוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", אמר בכנס בחירות: "אני מקווה שיש רק אנשי ליכוד בקהל", תוך הורדת אפוד המגן, וזעק "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" בעצרת אחרת. לא בכדי הכריז אהוד ברק כשירש אותו שהוא ראש הממשלה של כולם.
למה כן נתניהו//אראל סג"ל
גם התנהלותו היומיומית תרמה לאיבה. "אתה הכנסת משהו מהסגנון האמריקאי לפוליטיקה הישראלית", אמר ב-1993 לנתניהו אורי כהן אהרונוב, במשדר שבו הודה המתמודד על ראשות הליכוד דאז כי לא היה נאמן לאשתו. כתב ערוץ 1 נגע בנקודה שעתידה הייתה לעורר אנטגוניזם כלפי המרואיין במשך 20 השנים הבאות. הגם שאיש מקודמיו לא בחל באמצעים כדי לזכות בשררה, נתניהו היה האגרסיבי מכולם: מודע למראהו (בקדנציה האחרונה סירב להיראות בציבור בגבס), עוסק בספינים (דוברו בקדנציה הראשונה בראשות הממשלה כונה "מכחישי" בזק) ועושה כל זאת תוך כיוון למכנה המשותף הרחב ביותר.
התנהלותו נראתה למחנה שמנגד נטולת אותנטיות, מילותיו דמגוגיות. כשאורי אור התבטא בראיון ל"הארץ" ב-1998 בגנות פוליטיקאים ממוצא מזרחי, מיהר נתניהו להכריז בפטרוניות: "אנחנו זה אתם, אתם זה אנחנו". להקת "הקליק" סמפלה את דבריו והקליטה את השיר "מילים זולות" - והיו מילים רבות כאלו בין השנים 1996 ל-1999. לא לחינם השווה עמוס עוז את ירידתו מהשלטון להפסקת עבודתו של קומפרסור שטרטר מחוץ לחלון.
אלא שמהשנאה נותרה בעיקר עייפות. מחנה השלום התרסק בעקבות האינתיפאדה השנייה ובעזרתו האדיבה של ברק. את האליטות הכלכליות פייס נתניהו בכהונה המוצלחת שלו כשר אוצר. את ארבע השנים שחלפו מאז חזר לשלטון הוא הקדיש לנטרול סופי של מוקדי ההתנגדות: קירב אליו אישים שבעבר הסתכסך איתם, כמו דן מרידור ובני בגין,
"נניח לרגע שהתקשורת הישראלית הייתה נראית כמו ערוץ 7, שחגי סגל היה ראש חטיבת החדשות בטלוויזיה ואדיר זיק בעל הטור הראשי", אמר ב-1998 לנחום ברנע ראש הלשכה דאז של נתניהו, אורי אליצור. "השמאל היה מדבר על התקשורת כל הזמן. אתם, אנשי התקשורת, מתחמקים מלהודות בעוצמה שאתם מחזיקים בידיכם, שלא כדין. זהו מכשיר שלטוני רב-השפעה שנשלט בידי קבוצת אנשים שעושים מה שבראש שלהם".
בפרספקטיבה של זמן, הדברים אינם נשמעים כנאום תוכחה של ראש הלשכה, אלא כתוכנית פעולה של הבוס. ערב הבחירות לכנסת ה-19 נהנה נתניהו מעיתון אחר שנמצא בבעלות פטרונו, משליטה של עושי דברו ברשות השידור ומערוצים מסחריים מסורסים. וכך, מעשיו השנויים במחלוקת - השארתו בלשכה של נתן אשל, ההתערבות הכושלת במערכת הבחירות בארצות הברית, הדומיננטיות של שרה נתניהו - ספגו פחות ביקורת מפחות עיתונאים, מוחלשים וקצוצי כנפיים, ונהנו מגיבוי אוטומטי של חסידיו ההולכים ומתרבים.
כעת, כשיריבו הפוליטי הבולט הוא בכלל איש הימין נפתלי בנט, קשה לראות מי יאיים עליו בקדנציה השלישית כראש ממשלה. השונאים המעטים שנותרו לו משמאל יכולים להתנחם בכך שההיסטוריה הוכיחה שיש אדם אחד שמיומן הרבה יותר מהם בהכשלתו של נתניהו - הוא עצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם