על סף התלקחות: האם יש אינתיפאדה בפתח?
ביקורו הצפוי של אובמה הוא כנראה ההזדמנות האחרונה לעצור את האינתיפאדה ה-3. נושא האסירים עלול לגרום לפרוץ האלימות העממית
הטריגר המיידי לגל האלימות הנוכחי ביהודה ושומרון הוא שביתת הרעב של אסירים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים. העציר סאמר עיסאווי, מהכפר עיסאוויה שבצפון-מזרח ירושלים, שובת רעב בכלא רמלה מאז חודש אוגוסט בשנה שעברה, ונמצא לטענת הפלסטינים בסכנת חיים. הוא כבר גיבור לאומי, אבל לא יחיד. עיסאווי הוא ממשוחררי עסקת גלעד שליט, שנעצר שוב בעקבות מידע חשאי שאסף נגדו השב"כ, בחשד שחזר לעסוק בטרור.
בבתי הכלא הישראליים עצורים, בנוסף לעיסאווי, עוד כ-40 ממשוחררי עסקת שליט, שחשודים בחזרה לטרור. וזו לא הסוגיה היחידה - בציבור הפלסטיני גוברת הדרישה לשחרר 123 אסירים מזדקנים עם דם על הידיים, שיושבים בבתי כלא בישראל עוד מהימים שלפני הסכם אוסלו, בעוד חבריהם לפעילות הטרור של הפת"ח בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת מובילים כיום את כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.
התקשורת הישראלית הממוסדת כמעט אינה עוסקת באלימות שגואה בשטחים, אבל בצה"ל מדברים על "סימנים מעידים" לקראת אפשרות של אינתיפאדה שלישית - פחות או יותר מהקיץ שעבר. הרקע לאלימות שמופנית נגד מתיישבים ביהודה ושומרון ונגד צה"ל נובע גם ממחאה פלסטינית שבמקורה הופנתה נגד יוקר המחיה ואוזלת היד של הרשות - זאת כחלק מגל המחאה האופנתי ששוטף את רחבי העולם הערבי (וגם את תל אביב) כבר שנתיים.
הרשות הפלסטינית מתמודדת זה זמן רב עם עשרות אלפי בוגרי אוניברסיטאות שמתקשים למצוא עבודה ועם קושי עצום לשלם משכורות לעובדיה, והחל מהסתיו שעבר הפסיקו לזרום כספי מסים מישראל, ובתוך כך הוקפא על ידי הקונגרס סיוע אמריקאי בסך 475 מיליון דולר כעונש על המהלך החד-צדדי של הפלסטינים באו"ם.
התרגיל של הראיס, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ושל ראש הממשלה, סלאם פיאד, להפנות חלק מהזעם הציבורי כלפי ישראל - הינו שקוף, אבל גם לעצם ההכרה בפלסטין כמדינה יש תרומה לגל הלאומי הגואה. בכל שבוע ניתן לזהות בשטחים עוד ועוד שלטים רשמיים של "מדינת פלסטין". ההישג המדיני הפלסטיני הוא עצום, אבל מבחינת התושבים הוא לא בא לידי ביטוי בשטח, כאשר נהגים פלסטינים נקלעים לעוד פקק מזדחל בדרך למחסום צה"לי.
אירועי "עמוד ענן" בחודש נובמבר האחרון ברצועת עזה, שנתפסים בקרב הציבור הפלסטיני כניצחון של חמאס, אשר כפה מו"מ על ישראל בתיווך מצרים והגיע להישגים בשטח באמצעות הפעלת כוח, תורמים אף הם לתסיסה בשטח. התפיסה הפלסטינית הקיצונית ש"היהודים מבינים רק כוח" הפכה לנחלת הכלל; עובדה: השבוע הסכימה ישראל לפתיחת מעבר רפיח בין מצרים לרצועת עזה להעברת סחורות.
הקלת המצור על רצועת עזה וחיבור כלכלי בין הרצועה ובין מצרים הוא אינטרס ישראלי מובהק, אבל מבחינת הציבור הפלסטיני, זה נתפס שחמאס שיפר מאוד את המצב ברצועת עזה באמצעות ירי על תל אביב ועל דרום הארץ ושחרר יותר מאלף אסירים בזכות חטיפת גלעד שליט, בעוד הרשות הפלסטינית ביו"ש, שדוגלת במו"מ מדיני, אינה מצליחה לשחרר אפילו את האסירים הפנסיונרים שלה.
בנושא הקפאת התשלומים לרשות הפלסטינית פועלת ישראל נגד האינטרס של עצמה, גם אם יש לכך סיבות מוצדקות: עיכובי השכר ברשות, שבתחילה היו עניין של כמה ימים, הפכו למגפה עד כדי כך שמרבית השוטרים ועובדי המדינה לא קיבלו עד היום את מלוא משכורת חודש דצמבר. משכורת ינואר תגיע במקרה הטוב במהלך חודש מרס.
בעיות התזרים הקשות הביאו גם להפחתת הפעילות של המשטרה הפלסטינית בשטח. אין כסף לדלק ולאימונים. במצב הזה, מה הפלא שהמורל של השוטרים הפלסטינים, שאינם מקבלים משכורות ושומעים יותר ויותר קריאות בנוסח "תהיו כמו חמאס בעזה", הוא לא משהו.
נקודת האור המשמעותית, ואולי היחידה, היא שהאינטרס המשותף של צה"ל והשב"כ - להילחם יחד עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נגד הרמת הראש של חמאס ביהודה ושומרון - עדיין נמצא מעל לכל.
עם זאת, לאחר מבצע "עמוד ענן" דעך שיתוף הפעולה הישראליפלסטיני במלחמה בחמאס, גם על רקע שיחות הפיוס הפלסטיניות והגעת חאלד משעל לחגיגות 25 שנה לייסוד חמאס ברצועת עזה (עוד מהלך שנתפס בציבור הפלסטיני כהישג חמאסי). כוחות הביטחון הפלסטיניים אף עצרו לזמן מה את פעילות המעצרים נגד אנשי חמאס ו"ארגוני סירוב" אחרים.
בינתיים, הפעילות נגד חמאס חודשה, וכך גם התיאום הביטחוני עם ישראל, אבל זה לא מה שהיה. כך למשל, לפני כמה שבועות סייעו כוחות המודיעין הפלסטיניים לחשיפת התארגנות של החזית העממית, שביצעה שני ניסיונות לא מוצלחים לחטוף ישראלים, והייתה בדרך לבצע ניסיון חטיפה נוסף. חלק מחברי החוליה נעצרו בסופו של דבר על ידי השב"כ הישראלי, וחלק אחר על ידי הכוחות הפלסטיניים.
אלה שנעצרו על ידי ישראל נמצאים כיום מאחורי הסורגים ויישארו שם עוד שנים רבות. אלה שנעצרו על ידי הרשות כבר שוחררו אחרי שקיבלו אזהרה לא להמשיך בתוכניות שלהם.
לזכותו של אבו מאזן ייאמר שגם במצב המתוח, ההנחיות שיוצאות מן הדרג הפלסטיני הגבוה לכוחות הביטחון הפלסטיניים בכל הדרגים הן חד-משמעיות - למנוע כל פעילות של טרור, בנימוק שהדבר נוגד את האינטרס הלאומי הפלסטיני. לפעילות מחאה עממית, לעומת זאת, יש אור ירוק.
אבו מאזן עצמו נתלה בכל פעם במועד אחר כדי להצדיק את דבקותו בדרך המדינית להשגת האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים: במשך חודשים דיבר על המהלך להכרה במדינה הפלסטינית באו"ם (וחרש את הגלובוס כדי לקדם אותו), אחר כך חיכה להקמת הממשל האמריקאי החדש אחרי הבחירות, וכעת הוא מדבר על ביקור ברק אובמה בחודש הבא כמועד שלאחריו יחודש המו"מ המדיני עם ישראל, ואולי יהיה טוב יותר מזווית ראייה פלסטינית.
מבחינת הפלסטינים, הביקור ייחשב הישג אם בעקבותיו יחודש המו"מ עם ישראל, ויגיעו לאיו"ש שריוניות ונשק שהועברו לכוחות הביטחון הפלסטיניים על ידי רוסיה כבר לפני שלוש שנים, אך נתקעו בירדן, שכן ישראל מונעת את העברתם.
מבחינת ישראל, תיתכן חלוקת גזרים לקראת הביקור, כגון הורדה של עוד כמה מחסומים ואולי אפילו העברה של חלק מכספי המסים. מצד שני, צה"ל נאלץ לתגבר את כוחותיו בשטחים (בלפחות גדוד נוסף) ומשלים הכנות לקראת כל סוג של גל אלימות שלא יהיה - החל מסוף חודש מרס - אז צפוי להתחיל רצף של "ימי זעם", החל מיום האדמה ועד "יום האסיר" ו"יום הנכבה" (לציון האסון הפלסטיני ביום הקמת מדינת ישראל, ב-15 במאי).
ההכנות של צה"ל כוללות אימונים מקיפים של יחידות שיידרשו להתמודד עם המצב והצטיידות בעוד אמצעים פחות קטלניים לפיזור הפרות סדר.
שר הביטחון שעשוי להתמודד עם האינתיפאדה השלישית עדיין אינו ידוע. נתניהו כבר בחר שרת משפטים לממשלה הבאה שלו, אבל לגבי השאלה מי יהיה שר הביטחון, המצב רק מסתבך. מספר האנשים שרואים את עצמם כמועמדים למשרה רק הולך וגדל.
תמונת מצב עדכנית: בליכוד ביתנו נחשבים כמועמדים אפשריים לתפקיד חברי הכנסת יאיר שמיר )טייס ויו"ר התעשייה האווירית לשעבר), משה יעלון (רמטכ"ל לשעבר), צחי הנגבי ויובל שטייניץ (ראשי ועדת חוץ וביטחון לשעבר), סילבן שלום (סגן שר ביטחון לשעבר וחבר קבינט ביטחוני במשך 11 שנים במצטבר), וכאן המקום להתנצל אם נשכח מישהו.
יש עתיד יכולה לדרוש את התפקיד עבור יעקב פרי או עבור מועמד אחר מטעמה, וגם הסיכויים של שאול מופז לזכות בפרס אינם רעים, במיוחד אם נתניהו יסתפק בקואליציה דקיקה ושבירה, שבה שני המנדטים של קדימה יהיו משמעותיים יותר. בנקודת הזמן הזו גם בנימין נתניהו אינו יודע מי עומד להיות שר הביטחון הבא שלו.
וזה כבר פחות לגיטימי: הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, סגר השבוע בדיוק שנתיים בתפקיד, והוא עדיין אינו יודע אם הגיע בדיוק לאמצע הקדנציה (בהנחה שיכהן ארבע שנים) או שנכנס לשנה האחרונה (אם הקדנציה שלו תהיה של שלוש שנים בלבד, בהתאם להחלטת הממשלה המקורית על מינויו).
מתברר שלא משנה כמה דוחות מבקר המדינה ייכתבו, ומה יהיה הנזק של פרשיות כמו "מסמך הרפז" (פרשה שהתחילה מדיון תקשורתי על אורך הכהונה של הרמטכ"ל הקודם אשכנזי, שהצית את הלהבה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון) - הממשלה והכנסת אינן מסוגלות להסדיר את סוגיית הכהונה של רמטכ"לים, כמו שכהונותיהם של ראש המוסד וראש השב"כ מוסדרות בחוק (לא רק אורך הכהונה, אלא גם דרך המינוי של בעלי משרות אלה).
כהונת גנץ, שאורכה כאמור עדיין אינו ידוע, מקרינה גם על המרוץ לתפקיד הרמטכ"ל הבא. שלושה פרשו מן המרוץ בתקופה האחרונה: אלופי פיקוד המרכז לשעבר, אבי מזרחי וגדי שמני, שיצאו לאזרחות, ואלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, שמתחיל ממש בימים אלה סבב פרידה מן הפיקוד שלו (יחליף אותו בתפקיד מפקד זרוע היבשה, אלוף סמי תורג'מן).
אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן, וראש אמ"ן, אביב כוכבי, עשויים להיחשב מועמדים לתפקיד בהמשך הדרך, אבל שני המועמדים המובילים בנקודת הזמן הזו הם סגן הרמטכ"ל הנוכחי, אלוף גדי אייזנקוט, והסגן שקדם לו, אלוף יאיר נוה.
נוה אינו חוזר על הטעות המיתולוגית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף מתן וילנאי, שנסע לתקופת לימודים בוושינגטון ושם גילה כי שאול מופז מונה לרמטכ"ל מתחת לרדאר שלו. נוה ממשיך להיות קרוב לעניינים בקריה בתל אביב. הוא מוביל שורה של פרויקטים, ביניהם המעבר המסיבי של יחידות צה"ל הטכנולוגיות לנגב.
וגם זה היה השבוע בשולי החדשות בלבד (למרבה המזל): ממשלת ניגריה הודיעה כי סיכלה פיגוע נגד יעד ישראלי במדינה.
הודעה כזו אינה צריכה להפתיע: ניסיונות הפיגוע של איראן וחיזבאללה נגד יעדים ישראליים בחו"ל לא נפסקו גם אחרי סדרת ניסיונות חובקת עולם לבצע פיגועים, שהסתיימה בפיגוע התופת נגד אוטובוס התיירים בבורגס.
אם להאמין לפרסומים, סיבות למוטיבציה לבצע פיגועים נגד יעדים ישראליים בחו"ל לא חסרות כבר כמה שנים - מחיסול עימאד מורנייה המיוחס לישראל כבר ב-2008 ועד ההתנקשויות במדעני גרעין ובכירים איראנים, כולל הריגתו של מפקד משמרות המהפכה באיראן ובסוריה, הגנרל חסן שטארי, בחודש האחרון. לכך יש להוסיף את האיום של איראן לנקום בישראל על ההפצצה בסוריה. ניסיונות הפיגוע יימשכו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם