קדושה אנושית
הרב מנחם פרומן היה אישיות נדירה בעולם הרבני. הוא הצליח לעורר בתלמידיו את הנפש הרדומה ולהעלות אותם לגבהים שלא הכירו. פחות הפריע לו שיצאו כופרים, יותר היה חשוב לו שלא יהיו בינוניים. דברים לזכרו
ליל קיץ לוהט, דירת הר"מים של ישיבת עתניאל, אי שם במחצית השנייה של שנות ה-90. על השולחן פזורים בקבוקי בירה קרה, פיצוחים וספרים רבים. ברקע מתנגן The Celts, התקליט החדש של אניה, הזמרת האירית בעלת הקול המלאכי. אני חייל משוחרר טרי, עדיין עם ריח של סולר ואבק שרפה. החברותא שלי, פדיה, בדיוק התחיל קדנציה בתפקיד שהונחת עליו, מה שהפך אותו ככל הנראה לר"מ הצעיר ביותר בתולדות ישיבות ההסדר.
הלימוד הלילי שלנו מחולק לשניים: השעתיים הראשונות מוקדשות ל'שב שמעתתא' ו'שיעורי רבי שמואל', למדנות בריסקאית תובענית באוקטן גבוה למשתמשים כבדים; ההמשך ל'אוצרות חיים' של ר' חיים ויטאל.
הדלת נפתחת, ופתאום אני קולט אותו בזווית העין, נכנס אל המבואה. היד הביני"ישית שנשלחת אינסטינקטיבית אל השולחן לא יודעת מה להעיף קודם: את הבירות, את ספרי הקבלה או את הקול של אניה. אבל פדיה תופס לי את היד וקורץ: זה בסדר, הוא "משלנו".
הרב מנחם פרומן מחייך ומברך אותנו בעיניים הגדולות והטובות שלו. אחר הוא נפנה אל קרן הזווית של החדר, פורס כפיו אל על, מתפלל, בוכה, מתחנן ומתחטא. כשסיים מלאכתו פנה לישון. שעה אחרי כן הוא מתעורר מהשינה, קם, צועד אנה ואנה בחדר, מתפלל, מזיל דמעה, קורא שוב את שמע בקול גדול. הוא חוזר לישון, אחרי עשרים דקות קם שוב, וחוזר חלילה. אני בהלם. זו הפעם הראשונה שאני רואה אדם שחלומותיו מעירים אותו כדי להתפלל. פדיה מעיר שכשרבי נחמן מברסלב כתב על דמותו המסתורית של "בעל התפילה", הוא התכוון כנראה לרב פרומן. אחרי הלילה ההוא התקרבנו אליו יותר.
היית מגיע אליו כמו "ישיבע בוחר" ממוצע, עמוס בשאלות בהלכה, ב"פנימיות" ובפילוסופיה, אבל מהר מאוד מרגיש שאצלו זה עובד אחרת לגמרי. אתה יושב מולו, שוטח את שאלותיך. הוא מביט בך במבט החודר שלו, אבל אף פעם לא עונה לעניין. לפעמים הוא מגולל סיפור לא קשור, לפעמים נזרק אסוציאטיבית אל אנקדוטה רחוקה ולפעמים מגלגל אליך את הכדור חזרה - "ומה אתה חושב?"
אבל מה שיכול להיתפס כהתחמקות או כחוסר עניין, התגלה אט-אט כנוסחה אלכימית פלאית של דמות רוחנית מאוד לא רגילה. איכשהו, בדרך פלא, תמיד היית מרגיש שהשאלה נפתרה, שהסתירה יושבה. משהו בנוכחות של הדמות הזו הצליח בדרך עלומה ליישב אצלך את הקרעים בנפש, להרגיע את הסתירות המדממות.
הרב מנחם פרומן היה אדם קדוש: קדוש במובן של ציר נפשי ורוחני שדרכו הנפש גדלה, עולה ויורדת, מתרחקת ושבה; קדוש שמסוגל להיות נוכח מולך כמראה מדויקת ואכזרית, שמולה ראית את מה שאתה לעומת מה שהיית יכול להיות. יכולת ממש לראות את עצמך בתוך האישונים האינסופיים שלו. קדוש שמגלה בתוכך את הנפש המהפכנית וסוערת, שפותח בך את התשוקה למרחבים, לגובה, לחירות; אבל גם קדוש שחף מכל שיפוטיות ונעדר מכל שמץ של ביקורת.
לפעמים חשתי שיש להפקרות הקדושה שלו מחיר, שאין לו בעיה להתעלם בהתרסה מסרגל המאמצים הרוחני המקובל ולהסתכן ביצירת שברי מאמץ פסיכולוגיים אצל התלמידים. פחות הטרידה אותו האפשרות שתצא כופר, אבל מצב שבו תצא בינוני היה מבחינתו בלתי-נסבל. הוא נמשך אל הקצוות ותיעב את ה"לייטים" משני הצדדים.
פעם הוא סח לי שהמאבק האמיתי איננו בין הדתיים לחילונים אלא בין תלמידי החכמים ואנשי הבוהמה מחד גיסא לבין 'הדתיים הרגילים' ו'החילונים הרגילים' מאידך גיסא. שוב ושוב חזר על דבריו של רבי נחמן מברסלב לתלמידיו: "אמנם אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים".
כששאלתי אותו על השגות רוחניות וכוחות מיסטיים הוא ענה לי שאצלו זה מתרחש בעיקר במהלך
הלימוד, בהארות שקופצות מתוך הטקסט. האמת היא שזה היה תיאור מדויק למה שאירע בשעות שבהן לימד, כי אל השיעורים של הרב פרומן לא הגעת כדי לקבל מידע חדש או לדלות נתונים חדשים.
הוא נרתע מלספק לך ידע, נזהר מלקבוע בפניך עובדות. המטרה שלו הייתה הפוכה – לקחת ממך את הקיבעון, את הקטנוּת, את הבורוּת. במקום להוסיף פרטים למערכת המושגים האנכרוניסטית הקיימת, הוא העדיף להציב שאלות שקעקעו את הנחות היסוד שלה, שאתגרו את האקסיומות שעליה היא יושבת. זו הייתה הדרך שלו לפתוח אותך אל מרחב רוחני חדש, להוביל אותך למטמורפוזה, להתעוררות פנימית.
לא הרבה התחברו אליו אז, כי בשיעורים שלו חווית אחת משתיים – שעמום או התגלות. את הטקסט, מ'הזוהר' או מ'ליקוטי מוהר"ן', הוא היה פשוט קורא. לפעמים זורק הערה, מצביע על דיוק או מוסיף "פיין טיונינג", מה שהרחיק כמעט אוטומטית את החכמים, את המתוחכמים ואת היודעים, והשאיר את הנבוכים ואת המתוסבכים. אבל זה היה בדיוק העניין, כי כך הוא היה מרדים אותך, מוריד אותך מכוננות, מרפה לך את השרירים. ואז, כשכבר לא ציפית לכלום, היה מגיע הבום, מפציעה ההתגלות.
וזה תמיד היה מטלטל, תמיד הופך, תמיד מגביר את הדופק ואת לחץ הדם אל רמות לא נסבלות. לעולם לא יכולת לצפות מתי זה יתרחש: באמצע השיעור, בדקה האחרונה, בדקה השלישית או בכלל לא. אבל כשזה היה קורה, היית חווה זעזוע, רצית לבכות או לצרוח, לרוץ החוצה ולגלות לעולם את מה שראית.
אבל זה היה בלתי-אפשרי, כי את השיעורים שלו מעולם לא הצלחתי לזכור, לשכפל או להעביר. לקח לי זמן להבין שהפער התקשורתי הוא לא תקלה אלא חלק מהעניין. ההתגלות מבחינתו היא אמת מוחלטת אך ורק ברגע הנוכחי; בשנייה הבאה היא שחזור של משהו שכבר לא קיים, תיעוד חיצוני שאיננו נאמן למקור, מחזור סינתטי לא אמין. לכן גם הוא עצמו נזהר לא להכין מראש את השיעור, לא להפוך את הלימוד למחזור או לשכפול של משהו שהיה כבר ידוע קודם.
אני זוכר איך הרגשנו אבודים כשאחד החבר'ה סחב אותנו למתחם 'בית אהבה ותפילה' בפסטיבל 'בומבמלה'. היינו אז בחורי ישיבה טובים ונאיביים שנקלעו לחוף חטאים הדוניסטי, חווים לראשונה את ההתנגשות בין המחשבות, המילים והכיסופים לבין התשוקות, הדחפים והצבעים החזקים של הגוף.
אבל כשהרב פרומן הגיע הכול הפך פשוט; הוא פשוט לקח ספר תורה והתחיל לצעוד איתו בעיניים עצומות לאורך החוף, הבמות והדוכנים שלא נגמרים. אחרי חצי שעה הוא היה כבר מוקף במאות צעירים משולהבים שהצטרפו אליו לשירה אקסטטית של "אשא עיניי אל ההרים". כל מה שהם ביקשו באותו הרגע היה לגעת בו. לגעת בספר התורה המהלך.
אודה ואתוודה, לסוף דעתו הפוליטית מעולם לא הצלחתי לרדת. אל הרעיון של מפגש בלתי-אמצעי בין אנשים ושיח בין דתות דווקא קל להתחבר. התובנה שהשלום יכול להתפתח רק מלמטה, דרך השטח, משותפת ללא מעט ציבורים היום, אבל המוכנות שלו להפקיר את השליטה הביטחונית על ההתיישבות ביהודה ושומרון בידי הרשות הפלשתינית נראתה לי מופרכת - שלא לומר מסוכנת.
הראש, וגם הבטן, מאותתים לי שבנושא הזה עדיף ללכת על הפשט הנגלה. להכריע כדיין הרואה לעיניים, ולהשאיר לעליונים את ראיית הלבב (אגב, למי שלא משתכנע מהניתוח הפוליטי וההיסטורי הקר של המזרח התיכון, אני ממליץ ללכת לראות את 'ארגו', סרטו המצוין של בן אפלק על מהפכת 1979 באיראן). אבל כל זה לא משנה, כי מי שזכה לפגוש צדיקים בחייו יודע שנשיאת ההפכים שלהם היא פלא, סוד מאוד עמוק, וגם כשאין הלכה כמותם האור שלהם הוא עדיין מתנה גדולה מאוד לעולם.
ביום שלישי השבוע לא הייתה הלוויה בתקוע אלא התגלות. באוויר ריחפה תמצית מזוקקת וטהורה של כל מה שהרב הביא לעולם. בנהר הדמעות שנשפך שם הייתה התרגשות והתפעמות של שעה גדולה. האלפים לא ליוו את הרב אל הקבר אלא חגגו איתו את המפגש עם השמיים. זו הייתה הילולה שהזכירה את ה'אידרא זוטא', היום האחרון של רשב"י בספר 'הזוהר'.
קשה לי להתאפק מלחתום בהמלצה לבנים ולתלמידים: לכו בדרכו ובאורו, אבל אל תתפתו להוציא סדרת 'אביהם של ישראל בי"ת' ולהתחיל למתג את הצדיק כמוצר מסחרי מושך חדש. אל תמחזרו, אל תשכפלו ואל תנסו לתעל את האור במנסרות אל הכיסים - הממשיים או הווירטואליים. רבים וטובים לפניכם נפלו במלכודת הדבש הזו.
כמו כן, אל תמנו יורשים. מהאדמו"ר מקומרנא שמעתי פעם ששלאחר הסתלקותו של הבעש"ט, המגיד ממזריטש נטל את השטריימל שלו וחבש על הראש. רבי פנחס מקוריץ ראה זאת והעיר לו: אם אין ראש שמתאים למידות של הכובע, עדיף לתלות את הכובע על המסמר שבקיר.
הרב מנחם פרומן ז"ל, זכרו יגן עלינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם