המופע המרגש של בי"ס רימון ועמותת אנוש
ליאור שיר מעולם לא הפסיקה ליצור-גם לא כשלקתה במחלת נפש, אושפזה או כשהשתקמה. מה שחוותה משתקף בשירים שיבוצעו במופע "האני האחר"
"הרגשתי שרודפים אחריי, שמחטטים לי ביומנים ובמחברות, חשבתי שאנשים צוחקים ומרכלים עליי", מספרת שיר, שבעקבות זאת פרשה מהלימודים. היא ברחה מתל אביב לבית חברה בירושלים, וזו התקשרה להוריה וביקשה שיבואו לקחת אותה כי "משהו לא בסדר".
מאז מנהלת שיר מערכת יחסים ארוכה עם המחלה (הפרעה סכיזו-אפקטיבית). בעקבות ההתקף הראשון היא חזרה לגור בבית הוריה, ובמשך שמונה שנים טופלה באופן פרטי על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומרפאים אלטרנטיביים. "הוריי חסכו ממני סבל של אשפוז בכפייה כששלחו אותי לרופאים פרטיים", היא אומרת. "סבלתי נורא. דיברתי לעצמי בחוף הים ובכל מקום, לא הייתי נעימה. היו תקופות שרציתי למות, אבל זה כבר מאחוריי. הייתי לגמרי לבד, הקדשתי את זמני לכתיבה ולציור, גם כשחוויתי פסיכוזה, בדידות קשה ודיכאון כבד". כיום מצבה טוב יותר - ושיריה יזכו כעת לביצוע על הבמה.
ביום חמישי יועלה במרכז ענב בתל אביב המופע "האני האחר" - פרויקט משותף של בית הספר רימון ועמותת אנוש, בניהולו המוזיקלי של אריאל הורוביץ. במופע המרגש, שכבר הפך למסורת ומתקיים זו השנה הרביעית ברציפות, יבוצעו שירים שנכתבו על ידי חברי עמותת אנוש המתמודדים עם מחלות נפש והולחנו על ידי קבוצת תלמידים מבית ספר רימון. השיר "אפוקליפסה", פרי עטה של ליאור, הולחן על ידי הסטודנטית כרמל פרג'י.
שיר, כיום בת 47, היא השנייה מבין שלושה אחים למשפחת פלדשטיין. נולדה בקריית חיים להורים ניצולי שואה, שהעניקו לה בלידתה את השם פנינה. בגיל 24 היא החליפה את שמה.
"השם הזה הוא כמו מותג", היא צוחקת. "לבנות גילי קראו ענת, אורית, אורלי, ואילו אני הייתי תקועה עם השם פנינה, ופשוט רציתי למחוק את הסבל על ידי החלפת השם, ובכך קיוויתי להביא אור לנשמה שלי... אבל החלפת השם הביאה לי חושך. כעבור שנה חליתי".
המצוקה הקשה עוררה בשיר את האמונה דתית. "פתאום גיליתי את אלוהים, וזה לא היה מובן מאליו", היא מספרת. "הוריי ניצולי שואה שעזבו את הדת, אבל אני שמעתי קולות, ראיתי חזיונות ותופעות מיסטיות, והתחלתי לקרוא תהלים. ככל שהתקרבתי הרגשתי שעליי להתאים את הדת להשקפת עולמי. וכך הייתי מניחה תפילין ומתפללת, כשברקע מתנגנת מוזיקת עולם. בנוסף לכך ביצעתי שינויים בנוסח התפילות מהסידור - במקום לברך 'ברוך שלא עשני אישה' שיניתי ל'ברוך שעשני אישה', או שאמרתי 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל העולם' ולא רק 'על ישראל'".
ובכל זאת, המצוקה הקשה לא נעלמה. ב-1999 שיר אשפזה את עצמה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם. הרגע הזה, כך נראה, סימן את ראשית התפנית בחייה. אחרי שלושה שבועות של אשפוז היא ומשפחתה החלו בטיפול משותף. במקביל היא נעתרה להצעתו של הפסיכיאטר המטפל, והצטרפה לקבוצת "התמודדות" בעמותת אנוש שבנווה שאנן, שם מצאה בית מגונן וחם.
"עד אז לא רציתי להיות בקשר עם חולי נפש", היא מספרת. "פחדתי מהסטיגמה, חששתי שיצביעו על כל המוזרים האלה שהולכים ביחד ברחוב או לסרט. עם מכריי וחבריי מהעבר סבלתי מרגשי נחיתות - כולם התקדמו בחיים, התחתנו, הולידו ילדים, למדו ועשו קריירה, ואילו אני הייתי תקועה במחלות, תרופות ופסיכיאטרים. אבל באנוש פגשתי אנשים מקסימים שיכולתי לדבר איתם בגובה העיניים, לדבר בגלוי על המחלה והתרופות בלי להתחבא או להתבייש. והיו לי גם מדריכים נפלאים והשתתפתי בסדנאות בתחום האמנות שעשו שינוי עצום בחיי".
שיר מתגוררת כיום בקריית ים, מטפחת קשר רומנטי עם חבר שפגשה באנוש, ולא הקימה משפחה מתוך בחירה. "לא רציתי להיות אמא לא טובה לילדים. לא בא לי לגרום סבל לדור הבא", היא מסבירה. היא עובדת חלקית (מציירת על קירות ותקרות במקומות שונים) וממשיכה לכתוב ולצייר.
אחת ההצלחות שלה, מאז הצטרפה לאנוש, הוא ספר השירה "המתאהבת המהירה" (הוצאת גוונים), שיצא ב-2010: " בשירים אני מתעדת 20 שנים של התמודדות עם בעיות נפשיות. כל החיים ניסיתי לנסח לעצמי מה עובר עליי, ובעזרת השירים הצלחתי להראות מה זה אומר להיות חולת נפש. אני רואה שליחות ביצירת התקשורת עם החברה הבריאה, באמצעות השירים וגם באמצעות הציורים. היצירה פותחת צוהר לעולמם של פגועי הנפש ולכישרונות הטמונים בנו".
בעזרתה של בשמת אדמון מאנוש הגיעו שיריה של שיר לפרויקט "האני האחר". פרג'י, הסטודנטית שתבצע את שיריה בחרה בהם לאחר שקראה אותם והתרשמה. "לא הכרתי אותה, ואני לא יודעת עליה שום דבר", היא אומרת. "אהבתי את השירים שלה, ובמיוחד נתפסתי לשורת המחץ 'שקט עמוק לנצח'. מיד התחברתי לעולם הרגשי של הכותבת".
בדיעבד התברר כי עולמם של פגועי הנפש אינו זר לפרג'י. בעבר התנדבה לזמן קצר באנוש, מן הסתם בהשראת אמה, שעובדת כמנחת קבוצות במועדוני העמותה.
פרג'י ושיר נפגשו לראשונה השבוע, לקראת המופע. שיר סמוכה ובטוחה שהשילוב ביניהן ייצור שיר שיימצא חן בעיניה. "במבט לאחור אני יכולה לומר שאני שמחה שחליתי", מפתיעה שיר. "אני מרגישה שההתפתחות הרגשית שעברתי קיבלה תפנית לטובה, בגלל הסבל והייסורים. היום אני כבר לא פוחדת שהשכנים יידעו מה הסיפור שלי, אלא להפך. אני נמצאת בתהליך החצנה שממש עושה לי טוב. משחרר. היום במיוחד אני מאושרת עד הגג, מכירה תודה על כך שבחרו בשיר שלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם