לא כל הארץ משפט
כששני משפטנים בכירים מתווכחים על יהודה ושומרון בשפה משפטית ומביעים שתי דעות הפוכות, שתיהן בשם המשפט הבינלאומי, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהשאלה אינה משפטית אלא אידיאולוגית. אסכולת טליה ששון מול תפיסת אדמונד לוי, להלן התוצאות
באופן מפתיע לבי היה עם טליה ששון. לא מפני שאני מסכים עם דבריה, אלא בגלל האהדה שרחשתי למי שעמדה לבדה מול כולם. שיטת עלה התאנה לא הומצאה באוניברסיטת אריאל. היא מקובלת מאוד באוניברסיטאות ובכנסים אקדמיים על נושאים פוליטיים, ובדרך כלל מהכיוון ההפוך.
אני יודע כי הרבה פעמים אני הייתי עלה התאנה. מזמינים אותי להשתתף בפאנל במכון פלוני או באוניברסיטה מסוימת, ואני בא ומוצא על הבמה שלושה או ארבעה מרצים שמאלנים, מנחה שמאלני שלא מצליח להתאפק, וקהל שמאלני שמביט עליי בעין עקומה מהרגע שנכנסתי לאולם. ואז נותנים לי את רשות הדיבור בפתיחות ובכבוד, אבל בפועל זה אני לבדי נגד כולם, ואין לי מספיק זמן ועוצמה להתמודד עם כל הטיעונים וההערות של שלושה מרצים ועשרה שואלים מהקהל, ועוד מנחה אחד אובייקטיבי נגדי, שסופר לי את הדקות כי אני הדובר האחרון ברשימה. אפשר היה לצפות שאני איהנה להיות פעם אחת בצד השני. אבל לא, זה לא היה נעים. באוניברסיטת אריאל היה צריך לתת לטליה ששון יותר זמן ויותר קשב, ועוד הזדמנות להשיב למבקריה.
לגופו של עניין, כנס אריאל למשפט ולתקשורת עסק בשאלת התייחסות המשפט הבינלאומי להתיישבות ביהודה ושומרון. המשפטנים הנכבדים התגוששו ביניהם בשפה משפטית רהוטה ונשבעו שאין לזה קשר להשקפות הפוליטיות שלהם, אלא רק לחוק ולמשפט, אבל בסוף, ביסוד הוויכוח עומדת השאלה הכי פוליטית והכי פרימיטיבית: של מי האדמה הזאת.
אלן בייקר אומר שכובש הוא מי שמחזיק בכוח את שטחה של מדינה אחרת. אבל ישראל ירשה את השטח מירדן שבעצמה לא הייתה ריבון חוקי, וגם לפניה מעולם לא היה כאן שום ריבון חוקי, ולכן אין לישראל מעמד של כובש על פי ההגדרות של אמנת ז'נבה ותקנות האג. אלא שבהיעדר ספר חוקים מחייב באזור, ישראל קיבלה על עצמה להתנהג כלפי האוכלוסייה הפלסטינית כאילו השטח כבוש בידיה.
טליה ששון אומרת שאין "כאילו". מדינת ישראל לא החילה את ריבונותה על יהודה ושומרון, והיא יודעת למה. ואם מדינה שולטת שלטון צבאי על שטח שאיננו בתחום ריבונותה, חלים עליה האמנות והתקנות של צבא כובש. או שאתה מספח או שאתה כובש. לא נכון, אומר בייקר. יש כאן מצב שלישי, אכן ייחודי וללא אח ורע. ריבון הוא מי שהחיל את ריבונותו וחוקיו על השטח, וכובש הוא מי שלקח חבל ארץ ששייך למישהו אחר. ישראל ביהודה ושומרון היא לא זה ולא זה. חבלי יהודה ושומרון לא שייכים לאף מדינה ומעולם לא היו שייכים למדינה כלשהי, גם לא לישראל. אם כן, ישראל איננה ריבון ואיננה כובש, אלא משהו שלישי.
החוק הבינלאומי לא מכיר מצב שלישי, אומרת טליה ששון.
בייקר מגייס את המונח הלטיני ,Sui generis מצב משפטי ייחודי וללא דוגמה. וזה לדבריו המצב של יהודה ושומרון, במיוחד לאור הקשר הרציף ועתיק היומין של העם היהודי עם השטח מאז ימי התנ"ך ועד המסמכים הבינלאומיים המודרניים של המאה ה-20. אם אתה לא ריבון ולא כובש, טוענת ששון, אז מי אתה? אתה עבריין, כופה את שלטונך ללא שום חוק וללא שום דין. אם הממשלה תאמץ את עקרונות הדוח שלכם, היא תחשוף את קציני צה"ל וחייליו לסכנה ממשית של העמדה לדין פלילי בבית המשפט הבינלאומי.
מעניין שלא הוזכר בדו-קרב הזה פסק דין שניתן בימים האחרונים דווקא בבית המשפט הצרפתי ועבר בלי שום תשומת לב של התקשורת הישראלית. הרשות הפלסטינית, יחד עם ארגון "סולידריות צרפת-פלסטין", הגישה תביעה נגד חברות התחבורה Alstom ,Veolia ו-Alstom Transport הצרפתיות, שהיו שותפות להקמת התשתיות לרכבת הקלה בירושלים. התובעים טענו שהבנייה הישראלית של הרכבת, החוצה את הקו הירוק, מפרה כמה חוקים בינלאומיים מאמנת ז'נבה ומאמנת האג.
השופטים הצרפתים דחו את טענות הפלסטינים על כך שלישראל אסור לפעול בשטחי יהודה ושומרון ופסקו כי בנייה בשטח על ידי ישראל אינה מפרה כל חוק בינלאומי, כשהם מצטטים את סעיף 43 באמנת האג הקובע: "עבור סמכויות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, ינקוט הלה את כל האמצעים שביכולתו כדי להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי, תוך כיבוד החוקים הנוהגים במדינה, אלא אם כן נבצר ממנו הדבר לחלוטין".
בית המשפט הצרפתי עוד הרחיק לכת ואמר שגם אמנת ז'נבה וגם תקנות האג מתייחסות לפעולות בינלאומיות שנחתמו בין מדינות, וההתחייבויות והאיסורים שבהן מתייחסים למדינות בלבד. מכיוון שהרשות הפלסטינית ואש"ף אינן מדינות, אמנות אלו לא חלות עליהן. לבסוף הטיל בית המשפט על ארגון "סולידריות צרפת-פלסטין" ועל הרשות הפלסטינית לשלם 30,000 יורו לכל אחת משלוש החברות שנתבעו.
אלא שבעניין הזה גם בייקר וגם ששון תמימי דעים שאפילו אם החוק הבינלאומי לא מחייב את ישראל, הדין הפנים-ישראלי מחייב את הממשלה לנהוג על פי הדין הבינלאומי. ששון אמרה: אני כתבתי את הדוח שלי לא על פי החוק הבינלאומי אלא על פי הדין הפנימי של מדינת ישראל. במדינה דמוקרטית יש פוסק עליון בענייני חוק, והוא בית המשפט העליון. מותר לבקר את בית המשפט, מותר לא לאהוב אותו, מותר לרצות לשנות את ההרכב שלו, אבל פסק הדין שלו מחייב את הממשלה ואת המדינה. בית המשפט נמנע, מסיבות שאפשר לנחש, מלפסוק במפורש שההתנחלויות לא חוקיות, אבל הוא אמר וחזר ואמר פעמים רבות שישראל מחזיקה בשטח מכוח "תפיסה לוחמתית", ותקנות האג ואמנת ז'נבה מחייבות את הממשל הצבאי הישראלי.
כל הפלפולים המשפטיים בכנסים אקדמיים הם לגיטימיים, אבל בסוף מה שמחייב הוא פסיקת בית המשפט. אכן בבג"ץ גוש קטיף, שישב בהרכב מיוחד ורחב, היה שופט אחד - אדמונד לוי - שהביע דעה עקרונית הפוכה. אבל הוא היה בדעת מיעוט. אי אפשר לבוא אחר כך ולאמץ את דעת המיעוט כמדיניות של הממשלה. זה היה הרגע שבו הקהל הלא ידידותי הקשיב לה בדממה.
אלן בייקר אמר לה: עשית עבודת מחקר רצינית מאוד וציינת את כל המאחזים שאינם מוסדרים על פי כל הכללים והתקנות. ועדת לוי לא חולקת על הממצאים שלך, אלא מציעה לממשלה את הצעדים שעליה לעשות כדי לתקן את הליקויים שציינת. כדי שלא יהיו עוד מאחזים לא מורשים את מציעה להסיר אותם, ואילו אנחנו מציעים להסדיר אותם. אין שום חוק ושום פסיקה של בית המשפט נגד זה.
והנה סגרנו את המעגל: שורש הוויכוח הוא השאלה האידיאולוגית הלא משפטית "של מי האדמה הזו", וסוף הוויכוח הלכה למעשה הוא השאלה הפוליטית הלא משפטית "מה טוב יותר לישראל" - לבנות יישובים ביהודה ושומרון או להרוס אותם. בשתי השאלות האלה אין לדעתם של השופטים והפרקליטים שום יתרון על פני דעתו של כל אדם אחר, ועם כל העניין והסערה והכיף שבפולמוס המשפטי, בסוף זו פוליטיקה ולא משפט.
שאלתי אחר כך את טליה ששון: אפשר היה להבין מדברייך שבית המשפט העליון סבור שכל מפעל ההתנחלות אינו חוקי, אבל נמנע מלפסוק כך במפורש. מדוע הוא נמנע מלומר את זה במפורש? תשובתה הייתה שבית המשפט לא רוצה להיות הפוסק בעניין כל כך משמעותי וקריטי ששנוי במחלוקת פוליטית. למה לא? שאלתי. כי שום טוב לא ייצא מהתנגשות ראש בראש. בית המשפט לא רוצה להיות מעורב בפוליטיקה.
והפרשנות שלי אומרת שזה הפוך. ההימנעות הזו היא המקום הכי פוליטי של מערכת המשפט. אם לדעתה מדינת ישראל מבצעת מהלך בלתי חוקי ענקי, היא בוודאי הייתה חייבת לומר את זה באופן הכי ברור. אבל זו איננה דעתו המקצועית של בית המשפט, כי הוא מבין שפוליטית לא כדאי לו שזו תהיה דעתו. הוא כבר סיפח לעצמו המון שטחים ומתח את החבל לא מעט. פסיקה כזו תהיה צעד אחד יותר מדי, ואם הוא יעבור את הגבול ויעצבן את המערכת הפוליטית יותר מכפי כוחו, הוא עלול לשבור את השיניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם