לאן נעלמה אמריקה
מול המילים הריקות והקווים האדומים של משטר אובמה, ישראל היא מגדלור עקביות; את החלל הגדול שמותירה ארה"ב, מנסה ירושלים למלא
העניין הוא שבעוד שבמדיניות פנים אובמה נחשב תמיד לשנוי במחלוקת, מדיניות החוץ שלו זכתה בסך הכל לשבחים - גם מהרפובליקנים (בשפתיים חשוקות, ובלי התלהבות, כמובן). גם זה נגמר. המצב הצפון-קוריאני חשף שוב את מגבלות הכוח האמריקאי. באפגניסטן ממשיכים האמריקאים לדמם בדרך אל נסיגה (שבעה הרוגים אמריקאים רק אתמול). באיראן ממשיך המשטר להרחיב את תשתית הצנטריפוגות שלו וגישת המשא ומתן החדשה של וושינגטון נתקלת בינתיים בטהרן נחושה מתמיד. וסוריה? סוריה הופכת לאחד מכתבי האישום הנוקבים ביותר נגד ממשל אובמה.
יש את העניין המוסרי לבדו. ביממות האחרונות הפציעו תמונות הזוועה מהעיר בניאס - אזור החוף שבו אסד מנסה לבצע טיהור אתני ממש לטובת העלאווים. מלחמת האזרחים הסורית חושפת בעוצמה את נביבות הליברליזם המערבי. בניגוד לרוסים ולסינים, שאומרים למעשה שמלחמת אזרחים היא העסק הפנימי של מדינה, למערב יש יומרות. הוא מתיימר לנסות ולשמור על עקרונות יסודיים אוניברסליים, ולא מפסיק לגנות ולחרף את משטר אסד.
מנהיגי אירופה וארה"ב יודעים שעליהם לשמור על איזון דק בין הרטוריקה המסופקת לציבור שלהם, זו של שאט נפש ודחייה של הזוועות, ובין מגבלות הריאל-פוליטיק. הריאל-פוליטיק הוא, לדוגמה, טילי SA שיכולים להפיל כל מטוס קרב מערבי כמעט. אובמה עיצב לעצמו תפיסה ריאליסטית של מדיניות חוץ, אבל בסיסו במסורת ליברלית שרואה בהתערבות הומניטרית עניין הכרחי בקהילה הבינלאומית. סמנת'ה פאואר, המנטורית של אובמה לעניינים כאלה, קיבלה את הפוליצר על "בעיה מהגיהנום", כתב אישום חריף נגד התעלמותה של אמריקה מג'נוסייד - בין אם מדובר בשואה או באירועים מאוחרים יותר.
האכזריות בסוריה כבר מזמן חרגה מעימות פוליטי פנימי אלים; היא במישורים של פשעים נגד האנושות. אך המישור המוסרי הוא רק מרכיב אחד. העניין השני קשור באסטרטגיה אזורית. ארה"ב הציבה קו אדום, והוא שימוש בנשק כימי. נעשה שימוש בנשק הזה בדיוק, ולא פעם אחת. האמריקאים מצויים במבוכה עמוקה; הם ניסו לתקוע את הראש עמוק לתוך האדמה, ממש עמוק, וזה לא עבד. המילה של אובמה התגלתה כאן, לפי שעה, כריקה ממש. אם נשק כימי איננו מעניינה של ארה"ב - קליעים הורגים יותר, אגב - אז מדוע הוצג קו אדום על ידי אובמה? ואם הקו האדום נחצה, מדוע אמריקה מגמגמת?
אמריקה איננה עוד אומה. היא, במילותיה של מדליין אולברייט, "האומה הבלתי ניתנת להחלפה". אויבים וידידים נושאים עיניהם אל וושינגטון ורואים שקו אדום הוא לא קו אדום.
אובמה אמר אמש כי לישראל יש את הזכות להגן על עצמה. הבעיה היא שאל מול ארה"ב, ישראל מזדהרת כמגדלור של עקביות. הייתה ביקורת נוקבת על הצגת הקו האדום של ראש הממשלה נתניהו באו"ם; בדיעבד, אולי נוקבת מדי. טהרן מצייתת לפי שעה לקו האדום של ירושלים ובכך נמנע - בינתיים - עימות. המדיניות של נתניהו התגלתה כיעילה, והמדיניות של אובמה התבררה בעיקר כבלתי ברורה.
קו אדום, במילים אחרות, יכול לעבוד. אם עומד מאחוריו ממד של איום צבאי אמין. ישראל גם אמרה שתמנע העברות נשק שובר שוויון לחיזבאללה, ועשתה זאת, לפי פרסומים זרים, לפחות פעמיים.
את החלל הגדול שמותירה ארה"ב, מנסה ירושלים למלא. זה ניסיון הרה סכנות אבל כנראה הכרחי, בעיקר בתקופה שיותר ויותר גורמים אזוריים תוהים לאן אמריקה נעלמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם