מי מנהל משפט רחוב?
באולפן שישי השתקף הפער בין פרשנים שלא מסוגלים להבין נשים שסובלות מהטרדה מינית, לבין ח"כ מרב מיכאלי, שמנסה ללמד את התלמידים הסוררים קצת על ישראל 2013
וכבר חשבתי שהתרגלתי לשאלותיו הסרות של המגיש דני קושמרו ואפילו למיליטנטיות הלא אלגנטית של רוני דניאל. איזו ברירה אחרת יש למי שרוצה בכל זאת להיות שותפה לדיון הציבורי?
אלא שההופעה בסוף השבוע הייתה קשה במיוחד לעיכול. חבורת הגברים שישבה מסביב לשולחן התפנתה לרגע מעידוד התקיפה באיראן כדי לעסוק בנושא שהכי הרגיז אותה – פרשת עמנואל רוזן. אם תהיתם, היקף ההטרדות המיניות במקום העבודה שלהם, שאולי, רק אולי, הפך את חיי הנשים העובדות לצדם לבלתי נסבלים, ממש לא הדיר שינה מאבירי השולחן הכעוסים. גם העובדה שידעו, הם או חבריהם לברנז'ה, על התופעה הבזויה שהתנהלה (ואולי עוד מתנהלת, לכאורה) מתחת לאפם מזה שנים ושתקו, לא הפריעה להם יותר מדי.
הדבר שהקפיץ את הפיוז הקושמרואי היה לא אחר מאשר "משפט הרחוב" שמתנהל כדבריו לקולגה. "יש מישהו שנמצא כבר שבוע בבית ודמו נשפך", הוא הטיח בח"כ מיכאלי ברגע קורע לב כמעט, אחרי שנזף בה על כך שהיא מדברת באופן "אקדמי מדי" על הסוגיה. איך היא העיזה, חברת הכנסת, לטעון בעגה משפטית ומבוססת כשבדיוק ציפינו ממנה למלא את תפקידה הנשי ולהתלהט בכאב?
ואז היא הגיעה, כמו בכל מהדורה, שאלת המחץ של דניאל: "האם נראה לך שמשפט השדה הזה הוא משהו שנכון שיתקיים או שצריך לבדוק ורק אחר כך להאשים באונס?" אני נורא רוצה לענות: מה אתה אומר, רוני? בטח משפט שדה. אבל אז נזכרת בגיחוך שזו בדיוק המומחיות של היושבים באולפן.
הרי מה היה בדיוק הפרסום-המביך-וחסר-הבדיקה-המקדימה של מסמך גלנט (לימים, כמובן, מסמך הרפז)? וכיצד התנהלו עם פיצוצה (המוצדק והראוי, ושלא ישתמע אחרת) של פרשת קצב? שכחתי, אז זה היה בסדר. זה רק המזרחי הזה מקריית מלאכי, לא "אחד משלנו", אפשר לירות.
אבל הבעיה החמורה ביותר שמשתקפת מהשידור הזה היא הפער בין חבורת הבכירים, שלא ידעו ולא יידעו מעולם מהי תחושת ההשפלה והביזוי שחשה קורבן להטרדה ותקיפה מינית, לבין היושבת באולפן שמנסה ללמד את התלמידים הסוררים דבר או שניים על ישראל של 2013.
איני טוענת חלילה שרק קורבן לאלימות מינית רשאית להביע דעה בנושא, אולם השאלות התמוהות והתגובות המנותקות שבאו בעקבותיהן, כמו מנסות להשתיק את הח"כית "רק אל תחברי אותנו למציאות", היו בבחינת קו אדום, שהגיעה העת לעשות עמו סדר.
אז עיתונאים יקרים, אתם אולי מומחים גדולים בחימום היחסים עם העולם הערבי, חימום היחסים בין החילונים לחרדים וחימום היחסים בין השמאל לימין (אם יש עוד ציבור שמחממים איתו את היחסים ונשכח בשורות אלו, עמו הסליחה), אבל כמי שמעצבים את סדר היום של כולנו, יש בכל זאת כמה דברים שאתם צריכים ללמוד:
1. תחקירניות, מאפרות ומלבישות הן כן חלשות בפירמידת המהדורה. הן עובדות כמו עבדים בשכר רעב על מנת לפתח קריירה בכוחות עצמן, ותלונה נגד בכיר הטאלנטים שלכם היא לא משהו שהן יכולות להרשות לעצמן, אפילו בהנחה חסרת הסיכוי שמישהו יואיל בטובו להתייחס לכך ברצינות ולא לראות בהן "טראבל מייקריות".
2. אם לגדי סוקניק לקח שנים להודות ש"ידע", הציפייה שלכם שלקורבן - שמנסה להשיב את ביטחונה העצמי שרוסק ואבד - יהיה כוח רב מזה היא לא רק מנותקת, היא לא פחות מצבועה.
3. מושאות הסיקור שלכם הן לא "בנות", הן נשים. הגיע הזמן שתתייחסו אליהן ככאלה.
4. אתם רוצים חינוך ל"אסרטיביות"? אולי תתחילו בלהזמין נשים להתראיין באולפן לא רק כשזה נוגע לחופשות בטורקיה, ותראו בהן שותפות אמתיות לשיח.
5. הטרדה מינית, גם מילולית, היא פעמים רבות בגדר טראומה שקשה מאוד להתאושש ממנה, אז אולי כדאי לזלזל בה פחות.
6. רצוי שתפנימו היטב את 5-1, כדי שכאשר זו תהיה הבת שלכם, תדעו מה לומר לה.
הכותבת היא עיתונאית וסטודנטית למשפטים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם