הבחירה הקלה של אובמה
הבית הלבן פיתח שיטת עבודה מסוכנת שכוללת התכחשות לאירועי טרור והכרזות ריקות מתוכן על קווים אדומים. בסופו של דבר וושינגטון פשוט נוטשת את הספינים הקלאסיים לטובת מגה ספין
השיטה הזו שונה באופן מהותי מהספין הקלאסי, שבו משתמשים כל הממשלים בעולם הדמוקרטי. זאת מאחר שהיא כבר לא מתבססת על ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית לעניין אחר, שולי, כמו בספין הרגיל, אלא על ניסיון לברוא מציאות מדומה באמצעות התכחשות מודעת לעובדות, תוך ניצול הילת הסמכות שממנה נהנה הבית הלבן. לכן, אפשר לכנותה מגה-ספין. כאמור, התנהלות הבית הלבן בסוגיה הסורית היא רק עוד שלב בהתפתחותה של שיטה זו. חזרה לפיגוע במרתון בוסטון ולשני אירועים מרכזיים קודמים שתרמו להתעצבותה, משרטטת נתיב מדאיג.
לאחר הפיגוע בבוסטון, בתקשורת האמריקאית דיברו על "מתקפת הטרור הראשונה על ארה"ב מאז פיגועי ה-11 בספטמבר". הייתה זו הצלחה לטקטיקת המגה-ספין של הבית הלבן, שבשנים האחרונות החדיר באמצעותה לתודעה הציבורית נרטיב התואם את הטענה הזו. אולם אל מול גרסת הממשל, קיימת גרסת העובדות:
5 בנובמבר 2009, בסיס פורט הוד, טקסס: מייג'ור (רס"ן) נידאל מאליק חסן, מוסלמי אדוק, פותח בירי מנשקו האישי בבסיס תוך כדי צעקות "אללה אכבר" ורוצח 13 בני אדם. לאחר מכן מתגלה כי עמד בקשר רצוף עם אנוואר אל-אוולקי, מנהיג אל-קאעידה בחצי האי ערב. תגובת הבית הלבן: אין ראיות לכך שמדובר בפיגוע טרור על רקע איסלאמי; יתכן שחסן פעל מתוך מרמור או מצוקה אישית. הפנטגון מסווג את האירוע כ"מקרה של אלימות במקום העבודה", ומסרב לתביעת בני משפחות הקורבנות להכיר בכך שמדובר בפעולת טרור.
11 בספטמבר2012, יום השנה ה-11 לפיגוע במגדלי התאומים: קיצונים איסלאמים תוקפים ברקטות ובמרגמות את שגרירות ארה"ב בעיר בנגאזי שבלוב. השגריר כריסטופר סטיבנס ושלושה אמריקאים נוספים נהרגים. גרסת הבית הלבן: המון זועם הסתער על השגרירות באופן ספונטני בגלל סרט שבו הושם הנביא מוחמד ללעג; לא מדובר בפיגוע מתוכנן של אל-קאעידה, והתאריך - יום השנה לפיגוע בתאומים - הוא צירוף מקרים בלבד.
קיימות עוד דוגמאות לדפוס הזה, אך אלה הבולטות והמשמעותיות ביותר. הסיבה המקורית לכך שהבית הלבן החל לעשות שימוש במה שאנו מכנים כאן מגה-ספינים, או התכחשות מודעת למציאות, הייתה טמונה בעובדה שהממשל שיווק לציבור האמריקאי נרטיב (לא נטול בסיס) לפיו אל-קאעידה הובס, והוא ביקש לשמר אותו גם במחיר של עיוות וסילוף אירועים שעל פניהם לא התיישבו איתו.
אולם מרגע שנעשה שימוש במגה-ספין בעניין אחד, הסכר נפרץ. ההתכחשות המודעת למציאות הפכה לנורמה, שכעת משמשת את הבית הלבן גם כדי לנסות להתמודד עם סוגיות שחורגות משיקולים פוליטיים פנים-אמריקאים.
יש להניח שבטהרן עוקבים אחרי ההתנהלות המביכה של וושינגטון בנושא הסורי, ועושים חישוב לוגי פשוט לפיו אם הקווים האדומים של אובמה לא שווים שום דבר בסוריה, הם בוודאי לא יהיו שווים כלום גם באיראן; בבוא היום הבית הלבן פשוט יספר לעולם שהיכולת הגרעינית של האייתוללות אינה באמת כזו. גם אם האיראנים שוגים במיס-קלקולציה ואובמה רציני בכוונתו למנוע מהם להגיע לפצצה, ההתנהלות שלו שוחקת את שאריות הסיכוי להשיג פתרון דיפלומטי.
"ההסתבכות הסורית" של אובמה החלה כאשר הציב כקו אדום "כל תזוזה של מצבורי נשק כימי בסוריה" (אפילו לא שימוש בנשק זה, כפי שמרבים לצטט בטעות). להגנתו החלקית ניתן לומר כי ככל הנראה, כששרטט את הקו האדום שלו ראה לנגד עיניו את המתקפה הכימית של סדאם חוסיין על העיירה הכורדית חלבג'ה ב-1988, שנרצחו בה יותר מ-5,000 בני אדם. אולם אסד (או מי מקציניו שפעל על דעת עצמו) הצליח להביך את הנשיא כשיזם מתקפה כימית "קטנה", וחשף את הבלוף שלו.
כך נקלע הממשל למלכוד, ונאלץ לבחור בין שימור האמינות האמריקאית לניסיון לחמוק מהסיטואציה באמצעות הכלי המסוכן שפותח בפורט הוד ובבנגאזי: התכחשות לעובדות בתקווה שלבסוף הסערה תחלוף. אובמה קיבל את הבחירה הקלה. יש רק בעיה אחת עם הטקטיקה הזו – בסופו של דבר, היא בדרך כלל מחוללת סערה גדולה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם