שקט, יורים
עמדתם של הפוליטיקאים הישראלים כלפי הצבא מחד וכלפי הציבור מנגד ברורה: צה"ל הוא קדוש, הציבור הוא טיפש ולכן, אין צורך להסביר לאזרח הישראלי את המהלכים הצבאיים. מי הוא שיבין את זה בכלל?
גם האנשים הנאורים ביותר, לרבות אלה הרואים את עצמם כשמאלנים מושבעים, נאלמים דום ברגע שקצין במדים מדבר על איום מעורפל במזרח התיכון, שבשמו יש לצאת למבצע או למלחמה. לפיד הבן הוכיח כי הפנים היטב את תורתו של האב במהלך קמפיין הבחירות האחרון. כשנשאל בפייסבוק על ידי חברים בארגון "גישה" מדוע צה"ל מונע את מעברן של סטודנטיות לתואר שני מעזה לגדה, ענה: "אני תמיד תומך בעמדת מערכת הביטחון." בהמשך, כשחברי העמותה ניסו להקשות עליו, נפנף אותם ב"טוב ביי."
נדמה שבכך היטיב לפיד לבטא את עמדתם של הפוליטיקאים הישראלים כלפי הצבא מחד וכלפי הציבור מנגד: צה"ל הוא קדוש, הציבור הוא טיפש. מרבית ההחלטות שמקבלים פוליטיקאים ישראלים בסוגיות אזוריות הן בין חלופות צבאיות, ואותן על פי רוב אין להסביר לאזרח הישראלי מטעמים של צנזורה, ביטחון שדה או סתם זלזול נפשע. במקרה הסורי, שש שנים אחרי הפצצת הכור שבנה אסד (על פי מקורות זרים, כן(? לא זכה הציבור הישראלי להסבר על ההחלטה הרת הגורל.
בימים אלה תקף צה"ל (על פי מקורות זרים, כן(? פעמיים בסוריה, ואף דובר רשמי לא טורח לספר על כך לאזרחים או לאשר את דבר התקיפה בפניו ובקולו בפני כלי תקשורת ישראלי. הרציונל, סביר להניח, הוא הרצון להימנע מהשפלתו הפומבית של המנהיג הסורי כדי שלא לדחוק אותו אל הקיר, אלא שמהתגובות הסוריות עולה שהם דווקא הבחינו בהפצצות המסיביות בשטחם.
השיח הצבאי בישראל הוא בן חורג לדמוקרטיה. מפלגה כ"יש עתיד" של לפיד נכנסת לממשלה בלי אידיאולוגיה מגובשת בתחום השלום, אך גם בלי הרבה מה לתרום בכל הנוגע למלחמה. כשזה המטען שעמו נכנס שר האוצר לפוליטיקה, אפשר לנחש בביטחון רב מה הייתה עמדתו בדיוני הקבינט הביטחוני בנוגע לתקיפה בסוריה. קבינט הדיור ככל הנראה מעניין אותו יותר. גם אזרחי ישראל מתעניינים בימים אלה יותר ביוקר המחייה, בגזירות הכלכליות ובתספורות של הטייקונים מאשר בנשק שובר השוויון שעובר מסוריה או מאיראן לחיזבאללה. השיח בנושא מתנהל מעל לראשם, בדיונים נפוחים ופומפוזיים בין פרשנים צבאיים לגנרלים בדימוס. כשאלו הם פני הדברים, מרשה לעצמה הממשלה להתעלם מאזרחיה בדרך לפעולות צבאיות שעלולות להכניס אותם למקלטים לתקופה ארוכה ולהשפיע על חייהם באופן קריטי, ואולי אפילו להביא למותם.
אם צה"ל היה צבא מושלם, ואם ההחלטות של ראשי הממשלה ושרי הביטחון בזירה הביטחונית לאורך השנים היו ללא רבב, אפשר היה להשלים עם המצב העקום הזה. ההיסטוריה, החל ממלחמת יום הכיפורים ועד למלחמת לבנון השנייה, מלמדת שלא כך הדבר. אזרחי ישראל זכאים לכל הפחות ליחס הוגן יותר מקברניטיהם. אם לא ידרשו זאת, הם ימשיכו להיות ניזונים מדיווחים על תקיפות שבהן היו מעורבים ילדיהם או אחיהם מכלי התקשורת של מדינות הסביבה הרודניות, שהדמוקרטיה מהן והלאה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם