רשימת הסמים שגם אני צורכת
אני פותחת את היום במנה של קפאין וסוכר. ניסיתי פעם חגיגת, אבל זה היה מגעיל, ולפעמים נדמה שאני מבקרת אצל רופא השיניים רק בשביל גז צחוק. אבל בינתיים, הסם שעשה לי את הסטלה הכי נעימה היה אפידורל
מספר מכובד של חברי כנסת הודו שעישנו סמים קלים בעברם - ואם נוסיף למספר הזה את מי שנמנעו מלענות על השאלה ובכך הביאו על עצמם חשד סביר (ובפקודת הסמים זה כל מה שצריך), נגיע למסקנה המתבקשת ששיעור המעשנים הקלים בכנסת דומה לאחוז המעשנים באוכלוסייה.
זה הגיוני איכשהו, כי אנחנו בחרנו בהם והם אמורים לייצג תמהיל שלנו. עוד משהו: הם פוליטיקאים, מה שאומר שהכישרון הגדול שלהם הוא לזהות את רצון הציבור ולספק לו את זה. אם הם שיקרו, הם עשו זאת רק כי רצינו שישקרו לנו. למה? כי זה מה שכולנו עושים לגבי הרגלי צריכת הסמים שלנו, משקרים. בעיקר כי זה לא חוקי, אבל גם כי זה לא בדיוק המידע שיוסיף לנו נקודות בראיון עבודה.
ושאלה אחרונה: אם כל כך הרבה חברי הרשות המחוקקת הודו בעבירה על חוק - מה זה אומר על החוק הספציפי הזה?
מצווה 103: הקטרת קטורת. כחלק מהפולחן הקבוע בבית המקדש, היו שורפים פעמיים ביום אבקה שנכתשה מתערובת צמחים שנקראה "קטורת הסמים". האם נועדה הקטורת למסך על ריח הבשר השרוף? או להוסיף נופך תאטרלי למקום בצורה של עננת עשן שנחה על ההר? או שמא הייתה לה פונקציה סודית אחרת?
מי שיחפש ימצא רמז בפירוט המרכיבים של "שמן המשחה" - עוד חומר שהיה על הכהנים לרקוח במקדש. השמן הכיל מרכיב בשם "קנה בושם", וכל סטלן חובב יודע לצטט שזהו הקנאביס המקראי. תערובת הסמים של הקטורת הכילה אחד עשר מרכיבים שונים, כולל אחד סודי שנקרא "מעלה עשן".
זהותו המדויקת של הצמח הייתה ידועה רק למשפחת כהנים ששמה "בית אבטינס". הם היו מופקדים על הכנת המלאי השנתי של האבקה. הקטרת הקטורת הייתה תפקיד נחשק, והדרך היחידה להגיע אליו הייתה בהגרלה. מרגע שעלה שמו בגורל, לא ישוב הכהן להיכלל בהגרלה לעולם: כלומר, מדובר בתפקיד חד־פעמי (עכשיו אני כבר יורה באפלה, אבל ייתכן שזה נועד לשמור על הכהנים ממגע ממושך עם חומר ממכר?)
בואו ניקח רגע צעד אחורה ונדבר על "קודש". מה הופך משהו לקדוש? חפץ קדוש הוא כזה שהשימוש בו אסור, או לפחות מוגבל לזמן, מקום או אדם מסוימים. מבחינה מרחבית נראה לי שאפשר בקלות לומר שדברים קדושים הם גם גבוהים - בית המקדש ממוקם על הר, התורה ניתנה על הר, הכהנים והלויים מורמים מעם, וביומיום ספרי קודש יונחו תמיד על מדף ולא על הארץ.
הצורה השנייה של יצירת קדושה היא הפרדה: ימות המעשה לעומת שבת, אוכל אסור ואוכל מותר, וגם אנשים (ע"ע מצוה מספר 267: שלא ייכנס בעל מום בהיכל כולו).
גם התודעה האנושית, הפרטית, מחפשת את ההפרדה ואת ההגבהה. אי אפשר להגיע אל הקודש באותו מצב תודעתי שמשמש אותנו לתפקוד יומיומי תקין בעולם. אבל איך מגיעים למצב תודעתי גבוה ובלתי פונקציונלי? איך משיגים את ה"היי" המקודש?
אז אפשר למנוע מהגוף צרכים בסיסיים כמו אוכל ושינה כדי לגרום למוח להפריש בתגובה כימיקלים שמייצרים תחושות נעימות של זיכוך, התעלות ואפילו הזיות. מדיטציה וריקוד הן אפשרויות רכות ומזמינות יותר, אבל יש שיימשכו דווקא לפרקטיקות של פגיעה עצמית בגוונים שונים: הצלפות, כניסה לאש ונעיצת חפצים חדים בבשר, למשל. ואז ישנה הדרך הכי קלה ונעימה - לצרוך סמים משני תודעה.
לא תמצאו עכשיו רב במיינסטרים שיתיר שימוש בסמים כחלק מהפולחן הדתי שלכם, או בכלל. משום מה הצטרפו כולם לחרם המוחלט על סמים קלים בתרבות המערב. לעתים שואלים אותם, ואז הם ממהרים לצטט את "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד", ולדבר על הסכנה שבעישון. רק פה ושם בין הסדקים צצים סיפורי חסידים על הבעל שם טוב, שהעשן שהיה מעלה במקטרתו היה מרומם את החדר לעולמות נשגבים.
גם על רבי נחמן מברסלב סיפרו שעישן – מסורת שחסידיו שמחים להמשיך בה. אגב, "משירת העשבים נעשה ניגון של הלב" הוא ציטוט שלו, אבל לא מצאתי מקורות מהימנים לסיפורי העישונים של אבות החסידות על גווניה. זה די הגיוני, כי כדי לקבל סיפור כזה, היינו צריכים לשמוע אותו ממקור ראשון, ומי שנכח בחדר אפוף עשן - מה הוא זוכר?
אנחנו אוהבים להתלונן שאנשים מספרים את האמת רק כשיש להם הון פוליטי לצבור, אז הנה: עישנתי סמים קלים, תודה ששאלתם. זה לא חלק מהשגרה שלי, אבל במצבים חברתיים ובמצב הרוח הנכון לא תתפסו אותי מתנגדת. אני גם שותה יין ועראק, ודי מחבבת קוקטיילים על בסיס ג’ין או וודקה. כשכואב לי הראש אני לוקחת אקמול או אדוויל. לא מזמן לקחתי מחברה דוגמית של ריטלין וראיתי כי טוב, אבל הפינוק היה חד־פעמי.
נאלצתי לשוב ולהתמודד עם חוסר הריכוז שלי בכוחות עצמי, ואם אני מצליחה לבד - כנראה אני לא באמת זקוקה לכימיה, עם כל הצער שבדבר. את הבקרים אני פותחת במנה של קפאין וסוכר, שני סמים שאני ממשיכה לצרוך בנדיבות לאורך היום. ניסיתי פעם חגיגת, אבל זה היה מגעיל ממש. גם מיץ גת הוא לא כוס התה שלי. כשיש לי התקף גב אני רצה מיד לקבל זריקה של וולטרן, ולפעמים נדמה לי שאני מבקרת אצל רופא השיניים רק בשביל גז הצחוק. אבל בינתיים, הסם שעשה לי את הסטלה הכי נעימה היה ללא ספק אפידורל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם