הפליירים בתל אביב לא מתים
תיבת הדואר הרמת–אביבית שלי מלאה בעלונים שטוענים בתוקף ש"מגיע לי להתחדש"
אני לא מתבייש להודות: אני כותב את הדברים האלו מתוך תסכול. חשבתי שברגע שייגמרו הבחירות המקומיות זה ייעלם, אך כעת, כשהבחירות המקומיות מאחורינו ואני מבחין שגם בלי הפליירים של המפלגות המאיימות לכבוש את העיר תיבת הדואר שלי עולה על גדותיה, אני מפנים את מה שחששתי ממנו כל הזמן: שאני גר במיקום הכי אטרקטיבי מבחינת המפרסמים.
בחיי שאני אדם מאוד זמני - גרתי בהרבה מקומות, אך מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו. בהתחלה עוד חשבתי שאוכל להסתדר עם כמויות הפליירים באמצעות ליקוט ידני פשוט, אך מהר מאוד הבנתי שיש כל כך הרבה פליירים בתיבה שלי בכל יום, שאני צריך לצאת בכל ערב עם שקית, להכניס לתוכה את כל הפליירים ולהמשיך משם אל הפח. זה הפך לטקס, כל העניין הזה, וזה די מרגיז אותי. לא רק בגלל העבודה הכרוכה בפינוי הניירת, אלא גם מעוד כמה סיבות שאני רוצה למנות אותן כאן.
הסיבה הראשונה היא הבהלה מבזבוז הנייר. בתור מי שעובד בפרינט ויודע אילו קשיים אתה צריך לעבור כדי להיות על דף נייר, אתה לומד לא לזלזל בנייר. הסיבה השנייה היא כמובן שהזבל חוסם את תיבת הדואר שלי ומונע ממכתבים שנשלחו אליי באמת ושאני צריך לקרוא באמת להיכנס לתיבה בצורה נכונה (בגלל כל הפליירים, המכתבים לא מוכנסים באמת לתיבה: רק רבע מהמכתב מוכנס בכוח לתיבה ושאר המכתב בולט החוצה בתנוחה של מי ששוקל להתאבד בקפיצה).
הסיבה השלישית היא שאני חושש שאקנה את הדברים שמציעים לי בפליירים האלו. לעזאזל, זה מפתה. אם במקום הקודם שגרתי בו (בצפון הישן של תל אביב) 90 אחוז מהפליירים שהגיעו לתיבת הדואר שלי היו מתחום הזמנת האוכל, ויכולתי להרשות לעצמי לזרוק אותם מיד לפח לאחר ששכנעתי את עצמי שאין לי צורך אפילו להביט בהם כי יש לי בבית את "ספר האוכל - מדריך המשלוחים הגדול", כאן הסיפור שונה. גם כאן יש פליירים שמקדמים שירותי שליחויות של מזון, אך הם לא הרוב הגדול. הייתי אומר שכאן רק 20 אחוז, אולי אפילו פחות, הם פליירים של שליחויות אוכל. השאר הם מהתחום הכי קשה, תחום שמכונה "לייף סטייל".
הכי קשה לי עם הפליירים של ניו־פארם, שמרוב שהם מפתים נדמה שהשטן בכבודו ובעצמו הוא המעצב הגרפי שאחראי עליהם. הנה אני מחזיק כאן בידיי את הפלייר ששלפתי אתמול מתיבת הדואר. הפלייר מקופל בקצה שלו, כך שנוצרת מין לשונית ועליה כתוב "מגיע לכם להתחדש". זה נכון, לא אתווכח על כך, באמת מגיע לי להתחדש. ככה בדיוק אני מרגיש, אני משתוקק להתחדש. כשאני פותח את הקצה המקופל, כלומר את הלשונית, אני מגלה רשימת מוצרים שאני בטוח שנועדו לי (רסקיו רמדי "המרגיע הלאומי" ב־36.99, "בנפייבר" סיבים תזונתיים לאורח חיים בריא יותר ב־44.99), ובתחתית הפלייר אני מגלה מבצע "לארבעה ימים בלבד". במסגרת המבצע מוצעים חיתולי פמפרס במחיר אטרקטיבי במיוחד. נכון שהילד שלי לא ייוולד בארבעת ימי המבצע (אשתי בסך הכל בסוף החודש החמישי להריונה) אבל אני לא יודע אם כשייוולד הילד יצא לי לפגוש הזדמנות כזאת לרכוש חיתולי פמפרס ב־39.99 בלבד. אז אולי פשוט ארכוש עכשיו את החיתולים ואאחסן אותם? זה מה שאני שואל את עצמי.
אני אדם חלש, אני מודה. אדם שהשיווק המודרני מכופף אותו בקלות. אני מודה שגם בבחירות המקומיות הצבעתי ל"רוב העיר" רק בגלל פרסומת שראיתי ביוטיוב. בכלל התכוונתי להצביע למפלגה אחרת, אבל יום לפני הבחירות, כשבאתי לצפות בסרטון הדרכה על מחיקת חשבון האינסטגרם, ראיתי פרסומת חמודה מאוד של "רוב העיר" שכבשה אותי. ההומור העצמי השקול של אסף זמיר, ראש הרשימה, ביחד עם המסר על העשייה של המפלגה שהסתתר מאחורי אותו ההומור, פשוט כבשו אותי. החלטתי שאני הולך להצביע להם.
גם לאינסטגרם הגעתי מתוך חולשה. איכשהו - ואני מבקש מכם להסתפק במילה "איכשהו" - נקלעתי למצב שבו אלירז שדה וטהוניה רובל מקיפים אותי, אחד מכל צד, ושניהם מסבירים לי שאני מוכרח לפתוח חשבון אינסטגרם. הלחץ החברתי עשה את שלו ופתחתי חשבון וגם העליתי כמה תמונות. אחרי שבוע וחצי הבנתי שאני פשוט לא אוהב את זה והתחלתי להרהר באפשרות להתנתק. אם הייתי אדם חזק יותר אולי הייתי מקשיב לקול הפנימי שלי שאמר לי מההתחלה "אל תפתח אינסטגרם, אתה לא תאהב את זה", אך אני לא אדם כזה - אני אדם שנשבר כשהוא מוצא את עצמו יחד עם שני זוכי "האח הגדול" בחדר אחד. אני הוא האדם שכשאומרים לו שהוא ייהנה אם יקנה או יפתח דבר כזה או אחר, הוא מאמין לכך. בקיצור, אני הוא האדם המאמין.
אני מאמין לכך שאם ישחררו מחבלים המשא ומתן עם הפלסטינים יתניע ונגיע להבנות. אני מאמין בתוכנית הדיור של יאיר לפיד. אני מאמין לאנשים שהלכו ל"האח הגדול" ואומרים שהם עשו את זה "בשביל החוויה". אני מאמין לרדיו שאומר לי ש"הפרסום ברדיו עובד". אני מאמין שהאהבה ברשתות החברתיות תשחרר אותי מהשנאה העצמית. אני מאמין להנחיות פיקוד העורף בזמן רעידת אדמה. אני מאמין ש־75.74 השקלים שאני משלם בכל חודש ל"כללית פלטינום" יצילו אותי בעתיד כשגופי יתחיל להתפרק - וזה אף שלעתים קרובות אני לא בטוח שאני באמת רוצה להיות נוכח בעתיד ומעדיף לסיים את הכל כאן ועכשיו. אני מאמין שכרטיס ה"אדי" שלי אולי יציל חיים של מישהו אחר, אף שמעולם לא טרחתי לשמור על גופי ויש לי הרגשה שאף אחד לא ממש ירצה את איבריי. אני מאמין שכשהתינוק שלי ייוולד, מערכת היחסים שלי ושל אשתי תהיה טובה יותר. אני מאמין שסרטי פורנו לא משקפים את המציאות אבל אני עדיין נותן להם להשתלט לי על המוח. אני מאמין כמעט לכל שלט חוצות בנתיבי איילון כשאני נוסע להורים שלי בדרום הארץ ביום שישי בערב. אני מאמין שקוקה קולה היא טעם החיים ושהטוטו מקדם את הספורט בארץ. ואני מאמין שיהיה נחמד ללכת לתצוגת "חתולים באופנה סתיו 2013", שתיערך ב־2 בנובמבר ברחוב סלוודור 6 ברמת אביב - כפי שכתוב על הפלייר שמצאתי היום בתיבת הדואר. אני נשבע לכם שעל הפלייר הזה - שאיכותו הגרפית מזכירה עלון של חמאס - כתוב שהאורחים המיוחדים בתערוכה יהיו "חתולים ספורטאים", ולמרות שאינני יודע מה זה בדיוק אומר (מה לעזאזל הופך חתול לספורטאי?), אני מאמין שזה דבר נחמד מאוד, דבר שאני רוצה לראות.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם