לוּ לֶס: עדיף לחיות מלמות
אולי כדאי לנעוץ סיכה בפסטיבל השמאלץ שלאחר מותו של לו ריד
"להפך", ענה איבסן ומת. אפילו הוא לא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר.
שישי אחר הצהריים, עוד מעט שבת. בן רגע התקדרו השמיים, העננים התקבצו חיש כמו גברים הנאספים לקטטת בארים לילית. ענן פגע בענן, אטום באטום והחל גשם זלעפות. גשם שניקה את האוויר.
עמדתי במקלחת ערום מול המראה, בחנתי צלקות וקמטים, ותלשתי את שערות אפי בנחישות של מורטת עופות זקנה שראתה כבר הכל. תוך כדי הרהרתי במותו של לו ריד כמה ימים קודם לכן, משום שעלה בדעתי לכתוב על כך. ביקשתי לנעוץ סיכה בכל השמאלץ שנכתב אחרי מות, כי חשבתי שזה היה מבחיל את מר ריד.
הוא הרי היה זכוכית שבורה, מוטציה אורבנית שחיה על דיאטה של הרואין ואלכוהול. אחד שעל כל בדיקות השתן שלו היו שמים מטרייה של קוקטיילים. משורר ביבים משוטט בלילות קיץ מיוזעים בניו יורק החולה והאלימה של סוף שנות ה־70, מחפש צרות. לא בכדי איבד את הכבד שנולד איתו.
אבל אחר כך, במוצ"ש, קראתי את ההספד של האלמנה, מוזיקאית האוונגרד לורי אנדרסון (שיש להודות שהמוזיקה שלה אוכלת את הראש עם שופל ויכולה לעצבן אפילו היפסטרים), שהתפרסם בעיתון "איסט המפטון סטאר" תחת הכותרת "לשכנינו".
וכך כתבה אנדרסון: "איזה סתיו יפהפה. הכל מבהיק ומוזהב וכל האור המדהים והרך. והמים המקיפים אותנו. לו ואני בילינו זמן רב כאן בשנים האחרונות, ועל אף שאנו אנשי העיר, זהו ביתנו הרוחני. בשבוע שעבר הבטחתי ללו שאוציא אותו מבית החולים ואביא אותו הביתה, לספרינגס. עשינו את זה!
"לו היה מאסטר בטאי צ’י ובילה את ימיו האחרונים כאן, מוקסם ומאושר מיופיו, כוחו ורכותו של הטבע. הוא מת ביום ראשון בבוקר, מביט אל העצים ומבצע את 21 המהויות של הטאי צ’י כשרק ידי המוזיקאי שלו נעות באוויר.
"לו היה נסיך ולוחם, ואני יודעת ששיריו על כאב ויופי בעולם ימלאו אנשים רבים באושר מופלא. לנצח יחיה היופי היורד דרכנו ולתוכנו".
מה זה? לא מתיישב בכלל עם הלו שאני מכיר מהשירים ומהמיתולוגיה הניו־יורקית. מה שייך טאי צ’י עכשיו מול השלכת? הגם אתה, לו, הפכת למשוגע בריאות שעושה חוקן עם מיץ נבט חיטה ואוכל רק במסעדות של פמיניסטיות שונאות גברים שמכינות אוכל ידידותי לפרות?
כשוויקטור הוגו התפגר כל הזונות בפריז עטו צעיף שחור, מחוות כבוד לסופר, מחזאי, לוחם חברתי ולקוח נאמן שעד מותו פקד מאות זונות. ב"גיבן מנוטרדם" הוא כתב על זונה צוענית שמפליצה כשהיא מתרגשת. הממשלה הצרפתית אפילו פיצתה כל זונה שהקדימה לסיים את עבודתה כדי להשתתף בהלוויה. ארנסט המינגווי לא שכח את ליאופולדינה, ידידתו הפרוצה שהנציח בקולמוסו. פאפא אפילו שילם עבור הקבורה שלה, וגם היה היחיד שליווה את ארונה. והמינגווי לא אכל חרא מאף אחד.
ולו ריד? עם כל הדאווין המורבידי האורבני הוא גומר את החיים בתנועות טאי צ’י, מפויס מול הטבע.
מה שמוביל למחשבה שבסוף כולם רוצים שקט ושלווה, כולם שמרנים יותר. המוות מרכך. כל הבוטות, הניכור והזרות מתחלפים בתדהמה אנושית מול יופי השלכת בסתיו. יש בזה אפילו משהו מנחם.
ומחיים למוות. אין שום דבר מנחם בראיון שנתן לממר"י (מכון המחקר של המזרח התיכון "MEMRI") חאג’ עבד אל נאבי, התליין הראשי של מצרים, ראיון שחושף טפח מנשמתו של תליין בשירות המדינה. אלוהים קטן עם שפם. "אני אוהב את העבודה שלי, פשוט אוהב אותה", הסביר התליין. "כשהייתי צעיר - בן 13 או 14 - עדיין היו מים בתעלה באיסמעילייה. התחביב שלי היה לתפוס חתול, לשים חבל מסביב לצוואר שלו, לחנוק אותו ולזרוק אותו לתוך המים. הייתי תופס כל חיה, אפילו כלבים", תיאר התליין את התשתית לבחירת המקצוע והעיד על עצמו: "הייתי שטן קטן". לטענתו, היו לא מעט פעמים בילדותו שהוא מצא את עצמו עם הידיים סביב צווארם של ילדים אחרים. "כשראיתי שמדובר בילד ולא בחיה הייתי מרפה את האחיזה".
אנשים כמוני, התומכים בעונש מוות במקרים קיצוניים, צריכים להתמודד עם ההשלכות וגם עם אמירות בסגנון: "לדעת לחנוק זו מתנה. אני אוהב את העבודה שלי כל כך שגם כשאפרוש אגיע לבצע הוצאות להורג במקרי חירום. האמת היא שהלב שלי מת, כי הוצאה להורג באה מהלב. רק אם יש לך לב מאבן אתה יכול להיות מרוצה בעבודה כזאת".
מה שמוזר הוא שצפיתי בראיון יום אחרי שקראתי מאמר משעשע ומזוויע על "גנני הארמון", התליינים של האימפריה העותמנית. הכינוי שלהם היה "גנני הארמון" משום שבין ההוצאות להורג הם שימשו כגננים בגן המטופח של ארמון טופיקי, ובין גיזום לעישוב החבר’ה הללו הוציאו להורג במגוון שיטות שהיו גורמות לחאג’ אל נאבי להיות צהוב מקנאה.
הסולטאן הצעיר אוסמן השני, למשל, הוצא להורג במאי 1622 בהוראת אחיו האהוב, בשיטה מזוויעה. אשכיו נמעכו בידיו של מתאבק מצטיין בשם פליביאן. הייתה סיבה לאכזריות הטורקית. האימפריה שגשגה הודות לאלימות השליטים, שהופנתה בעיקרה למעמדות השליטים.
מה שכן, בניגוד לתליינות המאה ה־21, אצל העותמנים נתנו לך צ’אנס במקרה שהיית פקיד בכיר. מרוץ על החיים ועל המוות. תחרות בין הנידון למוות לתליין למרחק של 300 מטרים. מגני הארמון ועד לשער שוק הדגים המשקיף על הבוספורוס, המקום שנבחר לגרדום. ניצחת - זכית בחיים. הפסדת, הגנן היה חונק אותך במו ידיו, בלי מותרות של חבל או גרזן.
תליין ששמו סופליקר חנק 5,000 איש בקריירה בת חמש שנים. שלושה אנשים ביום. וצריך לומר, רוב הווזירים והפקידים הבכירים שנידונו למוות לא היו אתלטים קלי רגלים מקניה אלא טורקים עבי בשר ומרובי פימות. התליין בדרך כלל השיג אותם.
בקיצור: עדיף לחיות מלמות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם