הפנקס פתוח והיד לא רושמת
המתנה הגרועה ביותר שקיבלתי לבת המצווה עדיין מעוררת בי נקיפות מצפון
שנאתי את מסיבת בת המצווה שלי. בדיוק שנה לפני כן חגג אחי בר מצווה באירוע מרשים שכלל מאתיים מוזמנים, אורחים מחו"ל, קייטרינג, צלם ובגדים חדשים לכולם. למסיבה הקטנה שלי בסלון לבשתי סוודר גדול וחצאית כלשהי שכבר הייתה בארון. ישבתי בצד בזמן שאבא שלי נשא דבר תורה בפני חדר מלא בחברות של אמא שלי, וגם כמה שלי, וחיכיתי שהערב ייגמר כבר.
זיכרון מעטפות הצ'קים שאחי שלשל לכיסו עורר בי ציפייה מוטעית לסוף הערב, אבל המתנות היו מעטות ומאכזבות אפילו מכדי שאזכור אותן. חוץ מאחת, שזכרתי כי הייתה מאכזבת במיוחד. אחת החברות של אמא שלי נתנה לי ספר כחול עם כריכה קשה, מעוטרת בדוגמה מוזהבת ובמרכזה מוטבעות המילים: "ספר חידושי תורה". בפנים, מחברת שורות ריקה חיכתה לחידושים שאף פעם לא כתבתי בה. הדרישה התובענית שהסתתרה מאחורי הכותרת המוזהבת "חידושי תורה" הרתיעה אותי. נשמעה לי אוקסימורון. וגם אם נניח שיש מה לחדש באותה תורה מוזהבת ורחוקה, איך לעזאזל זה אמור להגיע ממני?
מצווה מספר 613: לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו. את המצווה התרי"ג, כלומר האחרונה בסדר המצוות. אולי זה הזמן לפתוח סוגריים ולהסביר איך בדיוק הגענו למספר 613 ומי קבע את מקומה של כל מצווה ברשימה. ובכן, מניין המצוות הוא תחום נזיל למדי ומאוחר יחסית. ההתייחסות הראשונה מגיעה מרבי שמלאי, אמורא שחי בסביבות המאה השנייה לספירה – כלומר, יותר ממאה שנים אחרי חורבן בית שני. הוא מגיע למספר 613 דרך תרגיל דרשני שמחבר את מספר ימות השנה ומספר האיברים בגוף האדם, אבל לא נכנס לפירוט. יעברו עוד כ־500 שנה עד שהרשימה תתהווה ועוד חצי מילניום לפני שיגיע הרמב"ם ויכתוב את "ספר המצוות", שיעסוק בהרחבה בפירוט המצוות ובטעמיהן. בטור הזה אני נסמכת על הספירה של "ספר החינוך", שזהות מחברו אינה ידועה ונכתב כנראה במאה ה־13. המצוות נכנסות לרשימה לפי סדר הופעתן בתורה, כך שמצווה מספר 1, פרו ורבו, היא גם הציווי הראשון בספר בראשית, והמצווה שלנו היום - לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו - סוגרת את ספר דברים.
כשמצמידים אותן זו לזו ככה, נדמה פתאום שמדובר באותה המצווה. פרו ורבו מדברת על האינסטינקט הכי בסיסי של שימור המידע הגנטי שלנו והעברתו הלאה, בעוד שהמצווה ה־613 עונה על אותו הצורך שמקנן בלבה של כל תרבות: לאפשר לרעיונות לשרוד. להעביר את התורה הלאה.
זה התחיל במסופוטמיה בכתב יתדות: מערכת של סימנים שנוצרו בנעיצת יתדות בלוחות חימר. הסמלים הפשוטים אפשרו לסוחרים למכור בכמויות גדולות יותר ממגבלות הזיכרון, ולהרחיב את האפשרויות של סחר החליפין. אם אני מעוניינת בתפוחים שלך, אבל אתה לא מעוניין במה שיש לי להציע כרגע בתמורה - נוכל לרשום את החוב ולסכם שבקיץ, כשיגדלו אצלי אבטיחים, אפרע את חוב התפוחים מהחורף. הכתב מאפשר מחשבה על העתיד. או אולי ההפך, הצורך לכתוב נובע תמיד ממחשבה על העתיד.
מעניין שהמספרים הגיעו לפני האותיות. האם זה מלמד אותנו משהו על סדר הנחיצויות? קודם מסחר, חשבונאות, ביורוקרטיה. אחר כך סיפורי מעשיות. או אולי זה פשוט מעיד על מגבלות המוח, שאינו מכויל להתמודד עם זיכרון של מספרים באותו האופן שהוא יודע להחזיק ידע מילולי.
עם הזמן, היתד פינה את מקומו לקנה מחודד שנקרא "סטילוס". הוא אפשר רישום חופשי יותר, הסימנים השתכללו בהתאם, ועם הזמן הפכו לפיקטוגרמות - ציורים שסימלו מילים. עכשיו אפשר היה לתעד גם מאורעות היסטוריים, אולי לכתוב גם סיפורים קצרים (נכון שהתפתחויות נוטות לא להיות ליניאריות כל כך, אבל אין ספק שנוח יותר לספר אותן ככאלה).
ייקח עוד קצת זמן, וחלק מהציורים האלה יהפכו לאותיות: קרני השור, האלוף, יהפכו לאות הראשונה, אל"ף. הציור של הבית יסמל גם את העיצור בי"ת. וכן הלאה. פירוק הסמלים ממשמעותם היחידה והפיכתם לאותיות עצמאיות, הפכו את הכתב לגמיש ונגיש לכל כותב וכל קורא. במקום אלפי סמלים שצריך לזכור בעל פה, עכשיו צריך להכיר רק עשרות בודדות ולדעת להרכיב מהם מילים. לצורה הייחודית שבה כל יד אנושית מפיקה את האותיות קוראים כתב יד, ועם השונות בין יד ליד מגיע גם השיפוט האסתטי, ואפילו המוסרי. כך הופכת צורת הכתב ממסמן של עם ותרבות לצורה הכי מובהקת של האינדיבידואל, עד כדי יצירת פסאודו־מדע שלם, גרפולוגיה, שמקדם את הרעיון שכל תכונותיו של האדם מוצפנות בכתב ידו (ואם זה היה נכון, האם לא יכול אדם לשנות את עצמו דרך שינוי צורת אותיותיו?).
אבל כל תנועה ותנועת הנגד שלה, ומיד יגיעו הדפוס, מכונת הכתיבה ומעבד התמלילים וישיבו את הכלליות האנונימית לכתב. ואם זה לא מספיק, יבוא האייפון ואיתו כל הודעות הטקסט המצוינות להעברת מידע, אבל גרועות לביטוי של רגש או אינטונציה. פתרון: האמוג’יז - הלא הם הפרצופונים המחייכים ושאר סמלי לבבות, פנדות ואקדחים. חזרנו לפיקטוגרמות.
גם התורה התחילה בכתב. עשרה ציוויים שירדו אלינו מהשמיים, צרובים על לוחות של אבן. אש שחורה על גבי אש לבנה. אבל שם זה נעצר. מהרגע הזה עבר כל הידע בעל פה. זהו עם בתהליך היווצרות, עם בתנועה. רגע לפני הכניסה לארץ, כשהוא מבין שהוא עומד למות, כותב משה את כל התורה ומוסרה לכוהנים (וחז"ל יגידו שהוא כתב את כולה, חוץ משנים עשר הפסוקים האחרונים, המתארים את מותו, שכתב יהושע, תלמידו ויורשו). החומר הראשון שמגבש אותנו כעם הוא לא אדמה, אלא כתב.
בהקשר הזה מעניין להבחין שבתהליך הפרידה מהאדמה נוצר שוב הצורך ביתדות של כתב, וכך נסגרו ונחתמו הקנונים הגדולים: המשנה, ואחריה הגמרא, ואחריהן כל מדפי הספרים הקדושים כולם.
אצלי על המדף נח עדיין ספר עם כריכה כחולה ובמרכזה נוצצות האותיות בזהב: "ספר חידושי תורה". שורות התכלת של דפיו ריקות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם