למה גרוסמן ועוז צריכים לחבק את נתניהו?

ראש הממשלה לא חסין מביקורת, אבל גם הטעויות שהוא עשה בדרך ילבינו כשלג מול סכנת הגרעין האיראני

בן-דרור ימיני | 12/11/2013 7:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אלה אינם ימים קלים. ראש ממשלת ישראל ניצב, כמעט לבדו, מול עולם ומלואו. הוא מזהיר. הוא מתריע. הוא כועס. זו לא רק פייסנות, הוא אומר, זו הונאה. זו לא סכנה לשלום ישראל, הוא טוען, אלא לשלום העולם. כל מי שעיניו בראשו יודע שנתניהו צודק. זה לא עניין של שמאל ולא של ימין. זה עניין של שכל ישר ושל נכונות לראות דברים כהווייתם.

נתניהו כראש ממשלה זוכה למטחים אדירים של ביקורת. לפעמים הביקורת הזו מוצדקת. לפעמים מוגזמת, לפעמים מופרכת. כל סוגי הביקורת הם חלק מהשיח. זה לא נעים, לפעמים זה צורם - אך כך זה עובד בדמוקרטיה. אנחנו גאים בה גם כשהיא עוקצת ומגדפת.

אלא שלא ברגע רגיל אנחנו מצויים, אלא ברגע היסטורי. ארה"ב הגדולה הולכת ומשתטה. עיניים לה והיא לא רואה. אוזניים ולא שומעת. היא מסרבת לראות את ההונאה. היא מעדיפה את ההסדר בטווח קצר, שיהפוך לסכנה לעולם החופשי בטווח הארוך.

נשיא איראן כבר הבהיר בעבר, כאשר עמד בראש צוות השיחות, שהוא בעצם הונה את בני שיחו מהמערב. עכשיו, טוענים האמריקאים, רוחות של שינוי מנשבות בטהרן. יכול להיות. זה לא מסתדר עם המשך ההפגנות ההמוניות בנוסח "מוות לאמריקה? שהתנהלו שם לאחר - צריך להדגיש, לאחר - ביקור החיוכים באו"ם. אלא שלאחר שהודה בהונאה אחת, ולאחר שאיראן התעקשה להונות לאורך כל העשור האחרון, ולאחר שהמנהיג הרוחני ממשיך בפזמון הישן-המערב חייב להיות קצת יותר זהיר.

אז כן, מותר וצריך להגיע להסכם עם איראן. אלא שלאחר מסורת של הונאות יש צורך בעודף זהירות וחשדנות, ולא בעודף אמון ופייסנות. כל הסכם ביניים שלא יכלול פיקוח על הכור באראק, וכל הסכם שיהיו בו חורים - איננו הסכם אלא כניעה.
לשכוח מהמחלוקות

ולכן, זה הרגע שבו אנחנו חייבים לשכוח לרגע קט מכל המחלוקות. יכול להיות שנתניהו טעה כאשר לא הציג גישה הרבה יותר פשרנית במסלול הפלסטיני. יכול להיות שהוא טעה כאשר גם בחודש האחרון הכריז שוב על עוד אלפי יחידות דיור.

תתעורר. עמוס עוז
תתעורר. עמוס עוז צילום: רענן כהן

 לא כך נוהג מנהיג שיודע שהוא ניצב מול איום היסטורי כפי שמציב הגרעין האיראני. נתניהו היה יכול והיה חייב לנהוג אחרת, כדי לגייס הרבה יותר תמיכה לעמדה שלו בנושא האיראני. אבל שיקולים קואליציוניים גברו על אינטרס לאומי. זה מרתיח. הוא ראוי לביקורת.

אלא שלמרות הכל ואחרי הכל, אין מנוס מלהתאחד בתמיכה בנתניהו. זו השעה שבה לא רק הימין הישראלי, ולא רק המרכז, אלא גם השמאל, חייב להתגייס כדי למנוע את רוע הגזרה. כל הכוחות האינטלקטואליים שמתקבלים בברכה ל"ניו-יורק טיימס" ול"לה-מונד" ול"שפיגל? צריכים להתגייס עכשיו, כדי לזעוק בשער בת רבים שמדובר בהונאה.

אז קומו נא, עמוס עוז ודוד גרוסמן. אתם שמלקים את נתניהו, לפעמים בצדק, חייבים לתת לו עכשיו גיבוי. גייסו את כוחכם כדי להתריע. משום שיש רגעים שבהם חשבונות פוליטיים אינם רלוונטיים. ואנחנו מצויים ברגע כזה. ואל נא תגידו שמקורות זרים אומרים שגם לישראל יש יכולת גרעינית. משום שישראל אינה מאיימת על אף אחד, ואינה רוצה להשמיד אף אחד. איראן, לעומת זאת, מצהירה בקול רם וברור שהיא רוצה לחסל את הישות הציונית. באיראן שולט משטר שיש בו אנשים שפויים, אבל שם גם אנשים שהשיקולים שלהם לא רציונליים.

זה לא שאיראן תשגר את הפצצה הנוראה יום לאחר ייצורה. הבעיה היא שעם יכולת גרעינית תהפוך איראן למעצמה. הסיכוי לשינוי המשטר יהפוך לאפסי. מדינות המפרץ יהיו בסכנה. חמאס, שמנסה להתקרב שוב לאיראן, יהפוך להרבה יותר חזק.
הסיכוי להסדרי ישראלי-פלסטיני יתקרב לאפס. הסדר האזורי יהיה חשוך ומאיים. חיזבאללה יהפוך לשליט לבנון וסוריה. זה לא ברור שזה יקרה. אבל תסריט הבלהות הזה עלול להתממש. כך שיש להניח למחלוקות, לצלצל בפעמונים ולמנוע את ההונאה - עכשיו. כי מחר זה עלול להיות מאוחר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''דעות''

פייסבוק