בישראל 2013 לא ניתן להתעלם מהתושבים
כשחברי המועצה לתכנון ובנייה ידונו בהקמת מתקני הגז בעמק חפר ובחוף הכרמל הם יהיו חייבים להתחשב בתושבים שיצאו למאבק עיקש
"תחליטו מה שתחליטו, רק מהר". הפגנה נגד מתקני הגז צילום: אילן גרין סויסה
בישראל 2013 אי אפשר שלא לספור את התושבים. כמעט חמש שנים אחרי האופוריה הלאומית שליוותה את תגליות הגז, המדינה עדיין מתקוטטת עם תושבי עמק חפר ועורף הכרמל על השאלה היכן ימוקמו המתקנים שאמורים לקלוט את הגז המבורך ביבשה.
למעשה, גם המדינה לא עשויה מקשה אחת: משרד הבריאות תומך בהקמת המתקנים בים; המשרד להגנת הסביבה אימץ, אחרי לבטים ממושכים, עמדת ביניים שלפיה יש למקם את חלק הארי של התהליך בים, אבל את החלק בעל פוטנציאל הזיהום הגבוה (אחסון הקונדנסייט, מרכיב בגז המכיל חומרי דלק מזהמים) הוא ממליץ לעשות ביבשה.
במרכז הזירה ניצבים התושבים - שעשו עבודת חריש יסודית, הצטיידו ביועצים מדעיים ובקמפיינרים אגרסיביים, מול משרד האנרגיה והמתכנן גידי לרמן שעשו הכול כדי לשכנע שחלופת הים צריכה לרדת מהשולחן. אם חברי המועצה הארצית יחטפו הבוקר סחרחורת, יהיה קשה להאשים אותם.
יש משהו אופטימי באזרחים מעורבים שמשקיעים לילות כימים במאבק על הבית, אבל מה שנחשף כאן זה חוסר אמון עמוק שחשים ישראלים רבים כלפי המדינה. הם לא מאמינים שמתקני קליטת הגז לא יהפכו לקריה פטרוכימית מול חלונם; הם לא סומכים על טווחי הביטחון והנחיות הבטיחות של המתכננים; הם משוכנעים שמאחורי הקלעים תשובה מזיז את פקידי הממשלה כמו מריונטות; הם אומרים לעצמם שמדובר באותה מדינה שהפסידה מיליארדים ברווחים הכלואים, אז למה שנסמוך עליה בעניינים קיומיים יותר?
בים או ביבשה, או אולי משהו באמצע, דבר אחד בטוח: זה צריך לקרות מהר. בינתיים משק הגז הישראלי תלוי בצינור אחד עם נקודת קליטה יבשתית אחת, וכל יום שעובר בלי תקלה הוא נס קטן. נסים מחזיקים שמונה ימים, לפעמים קצת יותר, אבל בסוף יש להם נטייה להיגמר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם