משהו מנשמתה של הארץ נקרע והלך לו
אריק הוא כמו חבר של כל הישראלים שגדלו וצמחו פה בין סוף שנות ה-50 ועד היום. בלי מאמץ הוא הגיע לכל גובה שרצה
- נפטר אריק איינשטיין, מענקי התרבות הישראלית
- מלול ועד לבכות לך: פרידה מאריק איינשטיין
- אבלים על מותו של אריק איינשטיין: "זמר ענק"
בלי מאמץ הוא הגיע לכל גובה שרצה. עד היום מזהים את קולו בשירים של להקת הנח"ל, יחד עם יהורם גאון, עליזה רוזן, יוסי פרוסט ואחרים. והאקורדיוניסט האגדי תובל פטר. "רוח סתיו". אריק הוא כמו חבר של כל הישראלים שגדלו וצמחו פה בין סוף שנות ה-50 ועד היום. עם קריירה של 55 שנים. הוא היה הזמר הראשון שהיה ממש סולן, כוכב, מה שנקרא. לפניו אלו היו זמרים שנשמעו כבר בזמן אמיתי כמו פרודיות: ישראל יצחקי, שמשון בר-נוי, שאריק עשה עליהם לפעמים חיקויים.
נזכור את הפרודיה האופראית האדירה "אבישג". רק לפני כשלושה שבועות הקלטתי תוכנית רדיו ואיכשהו, בניגוד למקובל, החלטתי להכניס בין הדיבורים שני שירים של אריק: "סע לאט" ו"בני פורמן", השיר מהסרט "עיניים גדולות". אי אפשר לתאר את הקולנוע הישראלי בלי אריק.
הסרט הגדול הראשון שלו היה "סלאח שבתי" מ-1964. היה לו סרט או שניים לפני כן. אז אריק עוד שר בקול קטיפה מתוק מדי, אפילו לטעמו, משהו בנוסח פסטיבל סן רמו. אחרי זה שלישית "גשר הירקון" ו"החלונות הגבוהים". כל להקה היתה פריצת דרך בתרבות העברית. הוא שינה את הסגנון תוך כדי השותפות עם שמוליק קראוס. כל הגדולים נסקו בזכותו. קראוס ואחריו שלום חנוך ומיקי גבריאלוב. ספק אם אורי זוהר היה מצליח בקולנוע בלעדיו. "מציצים", " עיניים גדולות".
יש תחושה שמשהו מנשמת הארץ נקרע והלך לו. חתיכת תבור, חתיכת כינרת אולי. לכל אחד יש שיר של אריק שאיתו הוא הולך לאורך כל הדרך ולפעמים לאורך השדרה. לפעמים זה פשוט, אל תתבייש ותהיה קצת עצוב. דמעה אל תתעצב, חבר, היא לא תביא שום נזקים. זה הסתיו וזה עובר, בכל זאת זה צובט בלב. יותר מצובט.
אחד מן היישוב. אריק איינשטיין
צילום: ראובן קסטרו
אריק תמיד נתן תחושה שהוא אחד מהעיר. אזרח מהיישוב. לאורך שנים היה יושב בשעות מסוימות במסעדת "כתר המזרח" באבן גבירול. היתה לו חבורה שסבבה אותו. לפני שנים עוד אפשר היה לראות אותו מגיע עם הילד לגן ויצ"ו בבוגרשוב. אחר כך, יותר מאוחר, שב לקחת אותו.
הילד כבר בן 25. אריק שר את אלתרמן ואת רוטבליט. שר את חלפי ומשוררים גדולים אחרים. הוא היה שירת הארץ. הכל הלך אצלו בנון-שלנטיות. מדי פעם היה מוכן להתראיין ואז אהב להעלות זכרונות. הוא היה מכור לנוסטלגיה וידע בעל פה תוצאות של אתלטים מאולימפיאדות נשכחות במלבורן ורומא וטוקיו. היה עמוס בצ'יזבטים מהמשאיות והמערכונים של להקת הנח"ל.
לאורך השנים הוא הפך לפחות מרכזי בתרבות המקומית. קראתי איפשהו, שבאחד הראיונות האחרונים שלו, למרב מיכאלי, הוא אמר שכל נושא ההופעות היה מביך אותו. עצם זה שקוראים בשמו והוא צריך לעמוד ולהופיע מול הקהל. זה נראה לו משונה ולא מתאים לו, ולכן פרש מהבמה כבר לפני שנים רבות. חצוצרה מיותמת עכשיו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם