הישראליות של אריק לעומת זו של אייל גולן
כישרון כזה הוא יחיד בדורו. אישיות כמותו היא יחידה בהרבה דורות. אבל ב"ישראליות החדשה" לאריק איינשטיין לא היה מקום אפילו ביציע
עצב נורא שמזכיר את 1995. אתמול בכיכר רבין צילום: אלי דסה
האמת, לא העליתי על דעתי שכך אגיב אני, וכך יגיבו כה רבים, כאשר יודיעו על מותו של אריק איינשטיין. כל כך התרחקנו ממנו, מהתרבות שהוא ייצג, אפילו מהשירים הגדולים שהוא שר, ומהקול שאין ולא יהיה לו תחליף.
בעקבות קובעי דעת הקהל בתקשורת, שפמפמו לנו את האייל גולניזם השכם והערב, כמעט שכחנו שאיינשטיין וכל מה שהוא מייצג שקוע אצלנו עמוק בעורקים ובוורידים של חיינו, והם שם כדי להישאר. ואנחנו כאן, בארץ הזו, הרבה בגללם. מין אהבה שאינה תלויה בדבר. שלא צריך להאכיל אותה בסיפורי רכילות חסרי עניין באמת, ולמלא שעות רבות של פרטי פרטים על אורח חיים דוחה במיוחד. איינשטיין הוא לא פריט נוסטלגיה שהיה ונגמר.
הוא חי ונוכח בחיי רבים מאתנו, לא מפני שהם נאחזים בעבר, אלא מפני שהם בוחרים בזמן אמת, כאן ועכשיו, בפשטות היחפנית של אישיותו, בקולו הממיס, בשירי האהבה יוצאי הדופן שלו. הוא לא זמר עבר. הוא יוצר ומקליט שירים חדשים ויפים כל הזמן. אבל הוא מלווה אותנו למעלה מחמישים שנה, ולכן ארוג בזיכרונותינו.
אלו לא הימים וזו לא העת להתעלם מכללי הפוליטקלי-קורקט ולומר כמה דברים נחושים יותר על הישראליות של איינשטיין לעומת זו של אייל גולן ופמלייתו. צריך רק לקוות שהדיון הזה ייעשה בקרוב כי הוא חשוב ביותר. הימים הללו הם ימים של כאב וגעגוע. כמו בנובמבר ההוא, גם עכשיו, רבים כל כך מחפשים לעצמם קבוצת תמיכה. חיבור אחד לשני, מכנה משותף. רק לכמה ימים. כאילו לא ידענו עד כמה קשה לנו לשאת חלק מהישראליות החדשה, שלאריק איינשטיין לא היה בה מקום אפילו ביציע.
כישרון כמו שלו הוא יחיד בדורו. אישיות כמותו היא יחידה בהרבה דורות. הוא שר לא מפני שרצה להיות סלב, אלא למרות שלא רצה. הכישרון הענק שלו גם כזמר, גם בחיקויים ובמשחק וגם בכתיבת מילים ומנגינות, הוא שניהל אותו. וכל אלו יחד הם שניהלו את אהבתנו אליו. כל אחד מתרסק אל תוך חייו שלו משיר אחד או יותר.
אצלי זה קורה, ובעוצמה אדירה, כשאני שומעת שירים מסוימים של שלישיית גשר הירקון, שהוא היה חבר בה, אבל גם כשאני שומעת אותו שר "הלכת בין עצי התפוח, חייכת אלי שמש עולה". דווקא השיר הלא מאוד חשוב הזה מעביר אותי באבחה אל נעורים רחוקים ואל חיים אחרים, שפעם היו חיינו. במידה רבה רבים מבני דורי, ודאי מבני הדור שמעליי, חווים חוויית מהגרים ופליטים בארצם שלהם, ואין להם כמעט דבר המזכיר להם את חייהם שהיו ואת ביתם שכבר איננו.
אריק איינשטיין שימר עבורנו את אותו בית שנהרס. הוא לא זז כמונו למקומות רחוקים ולא מוכרים, אלא נשאר ברחוב קטן בתל אביב, עיר הולדתו, עם אותם ההרגלים ואותה הביישנות והצניעות. הוא אהב את אותו מועדון ספורט, הפועל תל אביב, במשך עשרות שנים, לא החליף חברים, לא החליף אישיות וטעם בהתאם לדרישת הקהל. רק אנחנו הלכנו והתרחקנו - אבל זה היה תמיד כדי לחזור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם