"המרן שלנו": נפרדים מאריק איינשטיין בכיכר רבין
ההמונים הגיעו מכל קצוות הארץ - בני נוער ומבוגרים, דתיים וחילוניים – כדי להיפרד לתמיד. וכששלום חנוך שר את "ילדים של החיים", הצעקה קרעה את הכיכר והשמים, וכולם התחילו לבכות
נפרדים מאריק איינשטיין:
נתניהו ספד לאיינשטיין: "היית הגדול מכולם"
אורי זוהר: "תראה איך כולם אהבו אותך"
מתוך מהדורת הערב: הצצה לטור האחרון
מ'לול' ועד 'לבכות לך': פרידה מהזמר הלאומי
אלה שראו את אריק מופיע עוד בלהקת הנח"ל. אחרים שהספיקו לראות אותו ב"חלונות הגבוהים". אלה שקיוו שיראו אותו, כשיחזור, אולי, יום אחד, להופיע. הם נולדו בכלל כבר אחרי שהוא הפסיק להופיע. הוא הרי הבטיח פעם שיופיע בבלומפילד, אם יבוא שלום.
אתמול הם באו לכיכר ועמדו בתור כדי לעבור ליד הארון של אריק איינשטיין. הם הגיעו שעתיים לפני שהביאו את הארון. הם חיכו לו. הם באו לכיכר בשביל לראות את אריק. בצהריים, בשמש, ערב חנוכה. במקום הופעה. לכל אחד מהם יש את האריק איינשטיין שלו - מהצבא, מהחופה, מהטיול בחו"ל, מהלידה של הילד, מהפרידה מהילד, מהמוות של החבר הכי טוב. עטור מצחך ועוף גוזל ומה איתי ולבכות לך וסע לאט.
אתמול הם עמדו - ישראלים בני כל הגילאים. מבוגרים וצעירים, ילדים, נשענים על מקלות הליכה ודוחפים עגלות תינוקות. חילוניים, חרדים ודתיים. חיילים. המון חיילים. נשים וגברים, מפורסמים - נורית גלרון ודניאל סולומון והפרברים וגילה אלמגור וחנן יובל וג' וזי כץ ואחרים, וכאלה שלא פגשו את אריק איינשטיין אף פעם, אבל אריק היה חלק מהחיים שלהם. אנשים מכל הסוגים ומכל הצבעים עמדו ובכו. בשקט. "סלט ישראלי", אמרה מישהי, וקלעה בול.
מרחק הליכה מהבית של אריק בא הקהל של אריק להופעה אחרונה. ברמקולים ניגנו את השירים שלו, והם הכירו את כל המילים בעל פה. אריק איינשטיין, שהיה פס הקול של המדינה הזאת, הוא פס הקול שלהם. שלושה דורות, אמא ובת ונכדה. "גדלנו עליו", הן אומרות. "עכשיו אין מי שישיר לנו. אריק איינשטיין מת ואין תחליף".
מישהו אחר מספר ששלח הודעה דחופה ליו"ר מועצת ההורים בבית הספר של הילד שלו, "היובל", בתל אביב. "לשנות את שם בית הספר ל'אריק איינשטיין'", הוא הציע.
איינשטיין היה הישראלי היפה, הישראלי שאנחנו רצינו להיות פה, הצבר שרצינו כל כך להיות. ישר וישיר, פשוט, צנוע, ביישן - וגם מצחיק. בלי שקרים ובלי פוליטיקה, פענחו אתמול האנשים בכיכר. סמל של עידן התום, לפני ההתבהמות ולפני הריאליטי. כשהוא שר "אני ואתה נשנה את העולם", האמנו לו. הגעגוע שלו היה הגעגוע שלנו. ההחמצה שלנו הייתה במידה מסוימת גם ההחמצה שלו.
על הבמה מונח הארון מכוסה בד שחור. תמונה של איינשטיין בחצי החיוך המוכר שלו, עם הכתובת "אריק איינשטיין, 1939-2013". מישהו הניח על הכיסוי השחור צעיף אדום של הפועל תל אביב. אריק איינשטיין אהב את הפועל כמו שאוהבים אישה. זאת הקבוצה שהוא כתב לה "אהובה שלי" ו"האור שבחיי". אתמול בכיכר אוהדי הפועל הגיעו בחולצות אדומות וצעיפים של הקבוצה, להחזיר לאיינשטיין אהבה. "בסוף לא יישארו אוהדי הפועל" אומר אחד מהם, ושותק.
לכיכר מגיעים גם ספורטאים - שחקני כדורסל וכדורגל. גור שלף, ג'ימי טורק. טורק מכיר את איינשטיין מאז שהיה ילד, ושיחק כדורגל בהפועל תל אביב. "אדם גדול", הוא אומר, "אין אנשים כמוהו. אני רוצה שהעירייה תקרא רחוב מרכזי על שמו וגם שיקראו לאצטדיון הכדורסל החדש על שם אריק איינשטיין", דורש טורק. "הוא גיבור תרבות".
אנשים מצלמים למזכרת. ככה נראית פרידה מענק תרבות. "הרבה אנשים, אבל לא כמו אצל הרב עובדיה", אומר לי קשיש שמחזיק מצלמה. "איינשטיין", הוא פוסק, "הוא המרן שלנו".
אנשים שואלים: "איפה היית אתמול כשהגיעה ההודעה?" משווים , למרות ההבדל העצום, בין איינשטיין לרבין. הרחבה שלפני בית החולים איכילוב, המוות הפתאומי, ההתכנסות בכיכר. אז ועכשיו. זאת התכנסות שקטה שיש בה המון עצב. כששלום חנוך שר לאריק "ילדים של החיים", הצעקה שלו קורעת את הכיכר והשמיים וכולם בוכים.
אחר כך מגיעים ההספדים. ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, השרה לימור לבנת, מוני מושונוב, חברו הטוב של איינשטיין ובנימין נתניהו, ראש הממשלה. "אריק", סופד נתניהו לאיינשטיין, "כמה שאנחנו אוהבים אותך. כולנו. אני אוהב אותך. מאוד. באומה של יוצרים גדולים וזמרים גדולים זה לא פשוט לומר את זה, אבל זה נכון - היית הגדול מכולם".
כשהטקס נגמר, מחוץ לרחבה, יושב בחור אחד צעיר, עם גיטרה. הוא שר לאריק. הוא לא הכיר אותו. "אני הולך לבכות לך, תהיה חזק למעלה", הוא שר, עד שהקול שלו נשבר והוא בוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם