איינשטיין - קול ישראל מתל אביב, לא מירושלים
כשהוא שר שמעת נוסטלגיה שהפכה פתאום להיות שלך: הפועל תל אביב, הגימנסיה וגשר הירקון ואוהב להיות בבית. אלה גם אנחנו
כשאריק איינשטיין שר, או התראיין, או הושמע, שמעת את תל אביב. לא את “עיר ללא הפסקה" ולא את השאון המלווה את עיר המסחר החירשת והכואבת. כשהוא שר שמעת את הנוסטלגיה שלא הייתה שלך אף פעם, אבל הפכה פתאום להיות גם שלך: הפועל תל אביב, הגימנסיה והכיכר וגשר הירקון ו"אוהב להיות בבית". היי, אלה גם אנחנו, למרות שאנחנו מפתח תקווה או מירושלים, מטבריה או מבאר שבע.
אריק איינשטיין לא זכה בתואר יקיר תל אביב, אבל תל אביב הייתה יקירתו. זו תל אביב אלטרנטיבית לעומת מה שמציעה לנו תל אביב של היום. היום היא מבטאת (גם אם לא תמיד בצדק) נהנתנות וחמדנות, ואילו איינשטיין חי בתל אביב של הנאה וחמדה. תל אביב שלו היא עיר מזמינה, נינוחה ולא מאיימת על היהודיות או הישראליות של הזולת.
“כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל", הוא שר, ולא הפריע לאף אחד מהמחנה הלאומי שהזמר האהוב הוא בן לתנועת הפועלים. כי כמו שתל אביב שלו הייתה רכה יותר, גם ארץ ישראל שלו לא הייתה מוקד לוויכוח, אלא מושא לחיבה, לאהבה.
הוא היה חילוני, אבל אף פעם לא ביטא התרסה כלפי דת. אולי גם זו הסיבה שדורות של מאזינים, מכל דעה וסוג, הפכו את שיריו להמנונים. בתנועה – מהשומר הצעיר ועד בני עקיבא, בבית הספר, בקיבוץ ובהתנחלות – השירים שלו, הקול, ההופעה, הפכו להיות חלק מהשיירה הציונית בלי לדחוף אצבע בעין לאף אחד.
שירי הילדים שלו, בקולו שאין לטעות בו, התאימו לכל אוזן, גם כי המילים והמנגינות היו ועודם שווים קריאה והקשבה. מישהו השקיע בהם לפני שנתן אותם לאריק איינשטיין. הוא לא התנייד במרצדס ולא הבאיש עד זרא בטלוויזיה, אלא שמר על הפרטיות במקצוע הכי ציבורי ופומבי שיש.
“חכמים – דבריהם הם זיכרונם" כתוב במקורותינו. זמרים – שיריהם הם זיכרונם. הוא חיבר אותנו בנחת לתל אביב, להפסקה בלי עיר, לישראליות, לארץ ישראל, לעצמנו ולזולתנו.
ועכשיו נשארנו עם מה שכתב אברהם חלפי: “העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה".
הכותב הוא השר לאזרחים ותיקים