לא רק אדון שוקו נעלם, גם פיסטוק הלך איתו
חג האורות הכבויים: חנוכה 2013 ייזכר כחג שההשאיר אותנו עם פחות תוכן מוזיקלי ופחות סיבות לסגור את הערב עם חיוך על הפנים
אני לא יודע מה השם ריבלין אומר לילדים של היום. הם, תנו להם סדרות יפניות מצוירות ואת בוב ספוג וחברו פטריק, אבל לבני גילי, סביבות הארבעים, ספי היה מהסיבות העיקריות שהיינו מביימים מחלה ומסרבים בכל תוקף ללכת לבית הספר.
"רגע עם דודלי", "הבית של פיסטוק", הבלש נוח רב-מוח "מזהו-זה". הוא לא היה פותח את הפה ומספר בדיחה, רק מותח את פניו באלסטיות, ששייכת לאשפים כמו בסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין, וכבר היינו צוחקים. מה זה צוחקים? נשכבים על הרצפה וגועים.
ריבלין של אותן דמויות מיתולוגיות שידר תמימות, אופטימיות. הוא בנה עם דמותו עולם שכולו טוב והרחיק אותנו מהאינפלציה הגואה ומהקרבות הקשים בצפון. הוא היה ילד בעורו של מבוגר שלא צריך לעשות קולות מטופשים או להחליק על בננה בכדי לקנות את הצופה. הוא פשוט היה קומיקאי משובח שהביא את כישרונו, וזה בהחלט הספיק.
ריבלין היה ליכודניק גאה שלא פחד לומר את דעותיו, בניגוד לאמנים אחרים שחוששים שחשיפה כזו תזיק לקריירה. הוא היה אמיתי, בלי מסיכות.
דווקא בחנוכה, חג החלטורות, שבו מיטב בנינו מוכרים את זהותם לטובת הפקות ראוותניות וכסף גדול, אנחנו מאבדים שני ענקים שהיו נטו כישרון, בלי נצנצים ואיפור, כמו עולם שהולך ונעלם לטובת המסחור והכוכב הבא.
אם מותו של איינשטיין היה פתאומי, ריבלין נאבק כבר שנים במחלה הארורה. בימים האחרונים אמרו שמצבו קשה והמוות, לצערנו, הוא רק שאלה של זמן. אך עדיין הכאב גדול והאבל כבד. לא רק אדון שוקו נעלם מחיינו, גם פיסטוק הלך איתו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם