תני לי שלושה קילו ילד
בישראל של יעל גרמן, נאורות פירושה היענות לצורכי השוק. יש אנשים שרוצים ילד, יש אמצעים טכנולוגיים לייצר ילד, ויש נשים שזקוקות לכסף. כשמשלבים את שלושתם מקבלים פונדקאות בשכר וילדים כמוצר צריכה. זהו מוצר אהוב, נכסף ורצוי – אבל בכל זאת מוצר
לא רק אני, גם מדינת ישראל לא מבינה בדיוק מה זה נאורות. פונדקאות בשכר הותרה בישראל בשנת 1996, אך טועים אלה הרואים בהיריון בתשלום סמל לקִדמה הומניסטית, וטועים אלה הסבורים שחוקי הפונדקאות של ישראל מקנים לנו מקום טוב בשפיץ של העולם הליברלי. ראיית הפונדקאית כנותנת שירות נטולת זיקה אימהית לפרי בטנה ממש לא נפוצה בעולם המערבי, הנאור לא פחות ממדינת ישראל. פונדקאות בשכר אסורה באוסטרליה, קנדה, הולנד, בלגיה ואנגליה. כל פונדקאות שהיא אסורה בצרפת, איטליה, יפן ושווייץ. בחלק מהמדינות המתירות פונדקאות אלטרואיסטית (בכיסוי הוצאות רפואיות) תשלום לפונדקאית הוא עבירה פלילית.
עם מי אנחנו כן מיישרים קו? עם גיאורגיה, הודו וחלק ממדינות ארה"ב, שם משגשגת תעשיית פונדקאות שוקקת חיים ורווחית. במקומות אלה הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בייצור ומכירת ילדים, והניחו לשוק לומר את דברו. מטבע הדברים, לשוק אין מוסר, אלא שיקולי רווח והפסד, וכדאי לחשוב פעמיים לפני שמניחים לו למלא את תפקיד הסרגל המוסרי. תעשיית הפוריות האמריקאית לבדה מגלגלת למעלה משלושה מיליארד דולר בשנה. על פי סקר של האו"ם משנת 2012, תעשיית הפונדקאות בהודו מכניסה כ-400 מיליון דולר בשנה, ב-3,000 מרפאות ברחבי המדינה. חוות הרבייה ההודיות מציעות מחירי תחרות לעשירי המערב, שיכולים לחזור לארצות מוצאם עם ילד שקנו בזול (יחסית) ולהתעלם בנוחיות מהנסיבות שבהן הגיעו הפונדקאיות לאן שהגיעו.
מקובל על אנשים המחשיבים את עצמם נאורים ותומכי זכויות אדם, שסחר באיברים הוא מגונה מבחינה מוסרית, גם אם יש שוק תוסס ורווחי לאיברים מן החי. אלה היו צריכים להתריע מזמן נגד מכירת ביציות ופונדקאות, שתיהן פעולות רפואיות שיש בהן סכנה לבריאות, לפוריות, ולעתים לחיי מוכרת הביצית והפונדקאית. אלא שכשהתוצר של הסחר המסוים הזה הוא ילד – נדם קולם, או חמור מזה: הם מדברים על פעולתה האלטרואיסטית של הפונדקאית, שמסייעת לחשוכי הילדים מתוך רצון טוב ואהבת אדם, ושהרווח הכספי הוא מבחינתה עניין משני.
האלטרואיזם של פונדקאיות ישראל עולה היום רבע מיליון שקל, ואני בספק אם זוהי דמותה של עשיית מצווה, או שמא של פרנסה. כמובן, עיני אינה צרה בשכר הפונדקאית. מגיע לה, ומצדי – שתיקח כמה שמוכנים לשלם לה. בעולם שבו השוק החופשי מחליף את המוסר וקובע ערכים חברתיים – יחולו על ילדים, על ביציות ועל רחם אותם כללי תמחור שחלים על מכוניות ועל טלוויזיות.
יש הטוענים שעבור נשים עניות (ונשות הודו, בעיקר, הן עניות מאוד) הפונדקאות מהווה קפיצה כלכלית ומשנה לטובה את חייה מהקצה אל הקצה. אחת מהם היא נאיאנה פאטל, בעלת מרפאת פוריות בעיירה אנאנד בהודו: "הפונדקאיות של אנאנד הועצמו מכך שנתנו מתנה נפלאה זו לאחרים", אמרה למגזין הבריאות של "רויטרס" בספטמבר השנה, "בעזרת הכסף הן יכולות לקנות בית, לחנך את ילדיהן ואפילו להתחיל עסק קטן. אלה דברים שהן רק יכלו לחלום עליהם לפני כן. כולם מרוויחים".
אין ספק שפאטל מרוויחה: היא גובה מלקוחותיה 30,000-25,000 דולר, ומשלמת לפונדקאית 6,500 דולר. אבל הלא כבר התרגלנו לכך שרווח של עניים שונה מרווח של עשירים, ולכך שקל לייצר שתי מערכות מוסר: האחת לעשירים, שיש להם כסף וחסר להם דבר מה, והשנייה לעניים, הזקוקים לכסף עד כדי כך, שהם מייחלים להזדמנות למכור לעשירים את מה שאלה לא ימכרו אף פעם.
הסופר והמסאי האנגלי ג'ונתן סוויפט ("מסעי גוליבר") הכיר את מערכת המוסר הכפולה הזו והשתמש בקלקוליה כדי לפתור על דרך הסאטירה את בעיית העניים באירלנד. במאמרו "הצעה צנועה" משנת 1729 כתב שעניי אירלנד רבים מדי, לבושי סחבות, וכיוון שאינם יכולים לפרנס את ילדיהם הקטנים הם שולחים אותם לקבץ נדבות או לגנוב. לכן הציע סוויפט למכור את ילדי העניים למאכל. סוויפט טען כי פתרון זה יהיה לטובת בעלי האמצעים, לטובת הממלכה כולה, וכמובן – לטובת העניים עצמם, שסוף סוף יוכלו להיחלץ ממעגל העוני, יהפכו למגזר יצרני ויביאו תועלת לאדונים אניני טעם, לבעלי בתי מרזח ולטבחים מוכשרים: "לדיירים העניים יותר יהיה סוף סוף דבר מה בעל ערך משל עצמם, אשר על פי חוק ניתן לעקלו למען תשלום שכר הדירה לבעל הבית היות ודגניהם ומקנם כבר נתפסו ומטבעות בשבילם הם דבר לא מוכר" (תרגום: יואב איתמר).
סוויפט עמד על היחס הנצלני, עד כדי קניבליזם, כלפי החלשים והנחשלים, הבין כי מצוקתם ועוניים אינם מקריים ואינם נובעים רק מאוזלת ידם. הוא הבין את המנגנון החברתי המפקיר אנשים בצרתם ואחר כך מאלץ אותם למכור את היקר להם מכול. סוויפט ידע כי במערכת מוסר כפולה אפשר להניח שמה שיקר מכל עבור העשירים הוא לא היקר מכל עבור העניים. שכן, אילו הגוף היה חשוב כל כך לעניים – הם לא היו מוכרים אותו. כמה טוב שיש עשירים שיקנו אותו מהם.
הדיון המוסרי בסחר בבני אדם מצליח לבלבל את המתדיינים: סחר בנשים לצורכי זנות אסור, ומדינת ישראל אף התאמצה - והצליחה – להסיר מעצמה את אות הקלון שקיבלה בדירוג העולמי למלחמה בתופעה. אבל ייצור ילדים בתשלום, מתוך קטלוג של מוכרות ביציות, מוכרי זרע ופונדקאית, מתקבל על דעתם של ישראלים נאורים ומתקדמים כחוד החנית של זכויות אדם.
ומשהתקבלה העמדה שעל פיה כל האמצעים כשרים כדי להשיג ילד ביולוגי – נדרשה שרת הבריאות יעל גרמן להתמודד עם סוגיית השוויון: האם להתיר גם להומוסקסואלים להשתמש בפונדקאית, והחליטה שכן.
כיוון שישראל התירה לזוגות סטרייטים לסחור בבני אדם – יש לאפשר זאת גם להומואים. לפי ההיגיון הזה, לינקולן היה צריך, בשם השוויון, לאפשר גם לשחורים להעסיק עבדים. במקום זה הוא בחר לצאת למלחמת אזרחים עקובה מדם כדי לבטל את העבדות. חבל שאבירת זכויות האדם גרמן לא הייתה שם כדי להעמיד אותו על טעותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם