הזהו הדם? למסתננים אין מעמד בהלכה
רבני "משפט לעם" קבעו שמותר לכלוא מבקשי מקלט. עזרה לגר? חמלה אנושית? מבחינתם מי שמגיע מהתופת בסודן ובאריתריאה אינו בן אדם
***
מאות המסתננים הנמלטים מבתי הכלא בדרום הארץ, גרמו בשבוע שעבר לרבני "משפט לעם" לשבת ולחשוב. הם עצרו, הביטו פנימה אל תוככי המוסר היהודי, ובנו מהלך שבסופו פסקו הלכה הקובעת כי מותר לכלוא בני אדם חפים מפשע בבתי כלא. המסמך המופלא, שסודות הפוליטיקלי קורקט ממנו והלאה, חותר במרץ בתוך סערת אידיאולוגיות המתנפצות זו על זו - כאילו היה הים שקט. עזרה לגר וחמלה אנושית מחד, סכנה ללכלוך היהודיות הטהורה של הארץ הקדושה על ידי אלפי שחורים - מאידך.
הרבנים חשו צורך לענות על השאלה: "הזהו אדם?" צורך זה כשלעצמו, עוד בטרם בחינת התשובה (זו הגלויה וזו הסמויה) מלמד הרבה מאוד על המצב שמדינת ישראל מתמודדת איתו. נדמה שהשאלה הזו חוזרת ורועמת בדרכי העם הזה מאז נולד, כבר מאז ספר בראשית שבירר מיהו אדם בפרק א', וחש לברר שנית בפרק ב' מדוע מתקיימת היררכיה בינו ובין זו שצלעה נלקח ממנו; הסופר האיטלקי פרימו לוי, כותב הספר "הזהו אדם" ניסה להבין כיצד יכול להיות שפיסת הכלום שנותרה מהמעונים במחנות יכולה להיקרא אדם. מהו אותו גוף דהוי וחסר זהות, חסר משפחה, חסר הקשר, זר בארצו. פרימו לוי התאבד בסוף. אולי חש בהתנפצות האידיאולוגיות והבין שהים לא ישקוט, כנראה, אף פעם.
המסתננים/זרים/פליטים/סודנים/אריתראים/אפריקאים, שכינויים רבים להם אך שמותיהם הפרטיים אינם רלוונטיים לחיינו, מאלצים אותנו להסתכל במראה. כולנו רואים שחור. יש מי שמבין שהשחור הוא בתוכנו, יש מי שטועה לחשוב שהוא רק צבע עור מציק בעין.
"מספר המסתננים אשר גרים בתחומי המדינה מוערך במאות אלפי אנשים. הם אינם חלק אינטגרלי מתושבי המדינה, ואין להם נקודת חיבור או קבוצת שייכות לאזרחי המדינה. [...] הם חיים ללא תמיכה ומסגרת משפחתית. על פי רוב, ציבור גדול החי במצב זה מייצר פשע והזנחה, ובדיוק בנקודה זו נמדד כוחו של שלטון, שכן תפקידו לדאוג ליציבות ולסדר ציבורי וכפי שנאמר 'מלך במשפט יעמיד ארץ, וללא מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'", כתב הרב אריאל בראלי.
איזה פחד. הרב פוחד מהמסתננים, אני פוחדת ממנו. הוא עשה שני מהלכים מעוררי אימה: ראשית הפך את האדם ל"ציבור גדול המייצר פשע", גוש נע חסר פנים, ואז גזר בעצמו את העונש, מימש את הפוטנציאל החברתי שניבא לבדו. בכך גזל ממנו את חופש הבחירה, את אנושיותו, את סיפור חייו. הכל במטרה לשמור מפני כאוס – "איש את רעהו חיים בלעו". במשפטיו ציווה איפה ואיפה: ישנם איש ורעהו, וישנו ציבור גדול ומסוכן. יש אדם, ויש מי שמסכן את האדם, ואינם שווים בפני כבוד הרב.
הדיון בסוגיית המסתננים, חלקם מבקשי מקלט מארצות מוכות מלחמה, חלקם מגיעים להרוויח כסף מהעבודות השחורות שמוצעות כאן בשפע - רחוק מהכרעה. בינתיים עולה שוב שאלת הגבולות בין דת ומדינה על הפרק. הפעם אלו הם פסקי הלכה המבקשים לעשות סדר ציבורי מתוקן, על פי ראייתם, על מנת לשמור על הערך שעומד מעל לכל: שמירת הצביון היהודי. נראה כי השאלה "הזהו אדם" מתמוססת לתוך שאלה אחרת, מצמררת – "הזהו הדם?"
הכותבת היא סטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועורכת חדשות ב-nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם