סוכר שם בחוץ: למה אנחנו מפחדים מממתקים?
אנחנו אחוזי חרדה פן יפגשו הממתקים את ילדינו. אולי לא בצדק
גדלתי בבית בלי סוכר. הדבר הכי מתוק שהותר לנו לצרוך בימות השבוע היה מיץ תפוחים, וגם הוא הגיע מתרכיז "טבעי" מדולל וחמצמץ. פעם בשבוע הורשינו לבחור בקבוק אחד של משקה מוגז שהתלווה לסעודת השבת (בשבוע אחד קרתה תקלה ומישהו בחר משקה נורא ששמו "תותית". אחד האחים חמד לצון וניער את הבקבוק לפני הפתיחה. הכתם הוורוד נשאר על התקרה במשך שנה). פירות יבשים, מיני חלבות וממרחי חרובים היו בשפע, אבל אני חיכיתי רק להגיע לבתים של חברות כדי להתנפל בחוסר בושה על מגירת הממתקים.
עד היום אני לא יודעת לפתוח חפיסת שוקולד בלי לחסל את כולה בישיבה אחת. מול בתי החלטתי לאמץ דווקא את גישתו של האיש שלי, ולאפשר לילדה לאכול מה שהיא בוחרת. אני משתדלת כמובן להציע לה מבחר סביר ומאוזן, אבל אני לא מונעת ממנה דבר - ובינתיים זה מוכיח את עצמו. אני נדהמת בכל פעם מחדש לגלות את חוש הבקרה הפנימי שלה. ילדה בת שלוש שיודעת לטעום מעט ולעצור, והכי מדהים - לחלוק עם אחרים.
מצווה 117: שלא להקריב שאור או דבש על המזבח. זאת אחת המצוות המקוטלגות תחת ההגדרה "חוק", כלומר, מצווה שאנחנו מצווים לקיים בלי שטעמה ברור לנו. ספר החינוך מתאמץ ובכל זאת מספק לנו הסבר: "שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים, (ש)יימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים על בריאות אבריו". האם משתמע מכאן שאנחנו "מאכילים" את האל דרך המזבח, ומה שמזיק לגופנו האנושי יזיק גם לו? או שמדובר בסך הכל בהזדמנות חינוכית? כשילד ייתקל באיסור להקריב דבש על המזבח הוא ישאל את אביו - למה? ואז האב יוכל לענות לו: כי יותר מדי דבש לא בריא לשיניים, ילד שלי מתוק.
סוכר וילדים - כל הורה יגיד לכם שזה שילוב נפיץ והיפראקטיבי. מעניין לגלות שהמדע חושב אחרת. ניסויים מראים שלא הסוכר גורם להתנהגות ההיפראקטיבית של הילד, אלא הסביבה שבה הוא צורך את הסוכר - מסיבות, פארקי שעשועים וכו’. בניסוי אחד הזמינו קבוצה של ילדים למסיבה. כשהביאו את הילדים ראו ההורים שולחנות עמוסים בכריכים, מקלות גזר וסלט ירקות. בשלב זה נשלחו ההורים הביתה והכיבוד התחלף במהירות בעוגות, עוגיות, סוכריות ומיצים עתירי סוכר.
במהלך הצהריים העסיקו המפעילים את הילדים במלאכות יד ובקריאת סיפורים כשברקע התנגנה מוזיקה קלסית. כשהגיעו ההורים לאסוף את הילדים התבקשו למלא שאלון בנוגע להתנהגות ילדיהם: האם היא בטווח הנורמה, או ערה מהרגיל? רובם ככולם התרשמו שהילדים מתנהגים בשלווה וייחסו זאת לתזונה המצוינת. בשבוע הבא שוב הוזמנו למסיבה, והפעם הפכו את הסדר: ההורים ראו שולחנות עמוסי ממתקים, כאשר בפועל ניזונו הילדים ממאכלי בריאות נטולי סוכר. הפעילות לעומת זאת עירבה מתקני קפיצה ומלחמות מים, המוזיקה ברקע הייתה רועשת והמפעילים עודדו את הילדים להתפרע. כשהגיעו ההורים לאסוף את הילדים הם נאנחו ואמרו, רואים? זה מה שקורה לילד כשמפוצצים לו את המוח עם סוכר...
אנחנו אוהבים מתוק. זה לא יותר מדחף הישרדותי בסיסי והגיוני. מתוק שווה אנרגיה שווה כדאי לאכול - וכמה שיותר, כי מי יודע מתי אמצא עוד כזה. כל זה טוב ויפה בעולם של לקטים, אבל הבעיה מתחילה עם החקלאות. קנה הסוכר הגיע ליבשת אמריקה עם קולומבוס והתאקלם שם במהירות. כדי לספק את התיאבון האירופי לסוכר, שרק הלך והתגבר, התחילו לייבא עבדים מאפריקה שיעבדו בשדות הסוכר בברזיל ובאיים הקריביים. כך נוצר משולש סחר שהזין את עצמו: סוכר שצומח באמריקה נמכר באירופה, ובכסף הזה נקנים עוד עבדים באפריקה, שייטעו עוד מטעים באמריקה וחוזר חלילה.
ההשפעה של משולש הסחר הזה הרחיקה לכת עד כדי כך שיש שיאמרו שהסוכר הוא שהוליד את ארצות הברית של אמריקה. בקולוניות הבריטיות בקריביים היה לעבדים יתרון מספרי משמעותי על בעלי המטעים. אלה חששו מהתמרדות, ודרשו - ואף קיבלו - סיוע מאסיבי של חילות בריטיים. יש שיאמרו שאילו לא היו עסוקים כל כך בהגנה על שדות הסוכר, ייתכן שהיו יכולים למנוע את ההיפרדות של 13 המדינות הראשונות ואת הכרזת עצמאותן.
מעבר לאיסורי הסוכר שהוטלו עליי בבית הוסיפה הבייביסיטר סיפורי בלהות: מרשמלו אסור לאכול כי יש בו ג’לטין, וג’לטין עושים מעצמות של סוסים. ובמסטיק בזוקה יש דם של חזיר. כולם יודעים את זה. לא מאמינה? היא הציתה גפרור וחטפה מידי את הממתק שמצאתי ברחוב ומיהרתי לדחוף לכיס כדי ללעוס מאוחר יותר, בהיחבא, אבל היא תפסה אותי. המלבן הוורוד הקטן ניתך והפך לשלולית ורודה־חרוכה. רואה? דם של חזיר.
"מבחן המרשמלו" הוא שמו של ניסוי שערך הפסיכולוג וולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד בסוף שנות ה־60. במסגרת הניסוי הושבו ילדים בחדר כשלפניהם מונחת פיסת מרשמלו (או עוגייה, או כל ממתק אחר). הבודק ניגש לילד ומסביר לו שהמרשמלו מיועד לו ושהוא מוזמן לאכול אותו מתי שירצה, אך אם יתאפק ולא יאכל אותו עד שהבודק יחזור - יקבל שניים. חזרו אל הילדים האלה אחרי שנים וגילו התאמה מפתיעה בין היכולת של כל ילד להתאפק ולהמתין לשכר ובין רמת ההישגים שלו בלימודים ובכלל.
מחוץ לחדר של הפסיכולוגית שלי עומדת קערה של סוכריות. זה דורש את כל מה שיש לי, להתאפק ולא להגניב אחת לפני שאני נכנסת. ככה זה, הקונפליקט התמידי בין שתי הפונקציות הסותרות של הפה - לדבר ולאכול. בדרך החוצה אני לוקחת שתיים בתור פיצוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם