זה לא הנתונים טמבל, זו הפרשנות
ריבוי המידע המודיעיני שמדינות נהנות ממנו בימינו אינו מהווה תחליף לניתוח נכון של הנתונים ולפרשנות אינטליגנטית שלהם
עולה השאלה: איך סנודן השיג את הידע שלו? איך הוא ידע דברים שרק מתי מעטים בסוכנות ההאזנה הלאומית היו אמורים לדעת? מה עם המידור וכל האבטחה של המידע? הכל פרוץ בקודש הקודשים של מערך האיסוף האמריקאי? זאת סוגיה מעניינת, אך אני רוצה להעלות כאן את השאלה: "האם מרבה מידע גם מרבה חוכמה? " אתמקד בתחום המודיעין.
אין ספק שהמידע המודיעיני הבלתי נדלה שהאמריקאים אוספים על כל מה שזז תורם להם בצורה בלתי רגילה. אבל האם המידע האדיר הזה תורם משמעותית להבנת המציאות הביטחונית והפוליטית המורכבת בעולם? על פי ניסיון העבר, התשובה היא: מעט מאוד.
מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו כמעט ולא היה אירוע גדול, תהליך מחולל שינוי, שקהילת המודיעין האמריקאית לא טעתה בו, חרף המידע שהיה בידה. גם לנו היה שפע של מידע ערב מלחמת יום הכיפורים, ששנת ה-40 לה עדיין נושמת, אך הוא לא מנע מחדל מודיעיני מהדהד. והאמריקאים? מחקר ראשוני מסוגו שנעשה בארץ על ידי ד"ר אודי ערן, על המודיעין האמריקאי במלחמה הזו, ושתמציתו מתפרסמת בביטאון האחרון של "המרכז למורשת המודיעין", קובע : היה לאמריקאים הרבה מידע טוב על המלחמה המתקרבת, אך ביום שהיא פרצה, 6 באוקטובר, הסיכום היומי של הסי-איי-אי קבע: "אין שום היגיון למצרים לפתוח עכשיו בפעולה צבאית". מודיעין הפנטגון קבע באותו יום: "אין עדיין אינדיקציות צבאיות או מדיניות לגבי כוונות או הכנות מצריות לחדש את מעשי האיבה נגד ישראל".
ללמדנו : מרבה מידע (להבדיל מדעת) אינו בהכרח מרבה חוכמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם