אבו מאזן לא יחתום - בגלל ההיסטוריה
בעוד הישראלים דנים עם העולם ועם נציגי הרשות על תוצאות המלחמה ב-67', הפלסטינים אבלים עדיין על 48'
אבו מאזן לא יחתום. לפחות לא על הסדר קבע שמכיל את המילים "מדינה יהודית" ו"תום הסכסוך". למה? כי הוא לא יכול, כי מדינה פלסטינית על גבולות 67' שחיה בשלום לצד ישראל כמדינה יהודית, שלא שב אליה אף פליט, היא הכישלון האולטימטיבי של התנועה הלאומית הפלסטינית. כי חתימה של אבו מאזן היא למעשה הודאה בכישלון של חזון העם הפלסטיני העצמאי בארצו. ביהדות יש מושג שנקרא "הוצאת לעז על הראשונים", כלומר מעשים שמציגים את קודמיו של אדם באור שלילי. חתימה של אבו מאזן פירושה שהמאבק הפלסטיני שנמשך כמעט 100 שנה היה לשווא, שכל הדם הפלסטיני שנשפך מאז שאולמרט הציע 98% היה לחינם, ושהוא עצמו כלי ריק מתוכן.
אמנם על פי איילת שקד הנכבה לא קיימת, אבל מבחינת הפלסטינים היא קיימת בהחלט. קודם קצת היסטוריה: על רקע התפתחות הלאומיות האירופית, ובאיחור מזרח תיכוני אופייני של מאה שנה, החלו לפעול במקביל שתי תנועות לאומיות. האחת, התנועה הציונית שביקשה להפוך את העם היהודי ל"עם ישראלי", תוך החלפת השפה והתרבות שאיפיינו אותו, ויצירת דמות "הצבר", הישראלי החדש, הפכו המוחלט של היהודי הגלותי.
מנגד התפתחה תנועה לאומית שביקשה להפוך את ערביי ארץ ישראל, מקצתם דור ראשון בארץ וחלקם נמצאו בה דורות לא רבים, ללאום הפלסטיני, תוך טיפוח הזהות הערבית שאפיינה חלק מהפלגים שהתגוררו כאן, ותוך הדגשת ההקשר המקומי של הערבים במחוז פלסטין.
התנועה הלאומית הפלסטינית, שהאמינה לנרטיב של עצמה, ניהלה "פוליטיקה של צדק", וסירבה לקבל את הסכם החלוקה בשנת 47'. התנועה הציונית לעומת זאת, שהאמינה גם היא באופן עמוק בצדקת תביעתה, ניהלה "פוליטיקה של האפשר", והסכימה לחלוקה. למרות שהתנועה קיבלה את החלוקה באופן רשמי, די לעיין בספרו של עזרא יכין "אלנקם" מהלח"י, ובמכתבו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון מצידה של "ההגנה", לבנו עמוס, כדי לראות שהתנועה הציונית לא ממש התכוונה להסתפק בגבולות החלוקה. בן-גוריון כותב במפורש שבדעתו להשתלט על שאר השטח, אם אפשר אז בהסכמה ואם לא אז גם בלעדיה.
המלחמה בין הצדדים בשנת 48' החריבה את העם הפלסטיני. אפשר להתווכח באשמת מי, אפשר להתווכח על שאלות הטבח והאם גירוש ערביי מישור החוף היה מכוון או לא. האמת נמצאת איפה שהוא באמצע הסקאלה. כשאלון ודיין החליטו לגרש את ערביי לוד שנכנעו ללא קרב, הכנסת קיימה דיון על הצעות לשינוי סמל המדינה. אבל אי אפשר להתווכח על העובדה שתוצאות המלחמה ההיא היו הרסניות עבור הפלסטינים.
הקהילות המקומיות נחרבו, הקשר עם ארצות ערב הפך לחשדני עד בלתי אפשרי, אלפי עקורים בשטח מדינת ישראל וכמעט מיליון שהפכו לפליטים ושוכנים עד עצם היום הזה במחנות פליטים בארצות ערב, זרים לתושבי המקום, ללא אזרחות ובעוני מחריד. רק אתמול פורסם ש-15 פלסטינים תושבי מחנה אל-ירמוכ רעבו למוות בגלל הלחימה בסוריה. אבל יותר מכל, העם שהחל להיווצר התפורר לחתיכות, לא הצליח לגבש הנהגה, ונותר מפולג, מסוכסך ושסוע בשסעים עמוקים. הרבה באשמת שליטי מדינות ערב, אבל בעיקר עקב ההפסד ההוא, שגם בו יש לארצות ערב יד ורגל.
המו"מ הוא השדה של ישראל, לא של הפלסטינים. הוא התגלמות "פוליטיקת האפשר", לא של "פוליטיקת הצדק". הפלסטינים שאימצו את "תורת השלבים" ב-74' מנסים לשחק במגרש שהם לא שייכים אליו. בעוד הם אבלים עדיין על 48', השמאל הישראלי הציוני הצליח לשכנע את כל העולם שקווי 67' הם הבסיס להסדר. השמאל הציוני באלגנטיות הידועה שלו תמיד הצליח להתעלם מהעובדה שאת הפלסטינים קווי 67' לא מעניינים, אש"ף הוקם עוד קודם, ודי להשוות בין יום הנכבה ליום ציון ההפסד ב67' שהפלסטינים נזכרו בו רק בשנים האחרונות כדי להבין מה באמת מעניין אותם.
ככל שהמו"מ מתקרב לשלב הסופי, אבו מאזן נמצא בבעיה. המילים "תום הסכסוך", ו"מדינה יהודית" לא יכולות לעלות על דל שפתיו. המשמעות של חתימת הסכם היא הנצחת הנכבה. המשמעות היא שיותר מחצי מהפלסטינים עדיין פליטים, המשמעות היא שאבו מאזן יהיה המנהיג הראשון בהיסטוריה הפלסטינית שלא רק ישלים עם הנכבה אלא ישיק אותה באופן רשמי, עם מדינה פלסטינית חלשה וענייה על חלק זעיר מהשטח המקורי עליו נלחמו הפלסטינים. אף אחד לא רוצה להיזכר בדברי הימים של עמו כקברן השאיפות הלאומיות.
היעד הסופי של התנועה הלאומית הפלסטינית נותר שחרור האדמות שהפלסטינים רואים כשלהם, מהים עד הנהר, ולא להעניק לנצח את רובן המכריע ליהודים על מגש של כסף. לכן, לא אבו מאזן, ולא שום מנהיג פלסטיני אחר לא יחתמו על הסכם קבע שבו הם מכריזים על סוף התביעות של העם הפלסטיני ממדינת ישראל. בטח ובטח שלא עם המקסימום שישראל מוכנה להציע. מה שכן יכול להיחתם בסוף סבב השיחות הנוכחי עם הפלסטינים הוא "הסכם מסגרת", דחייה נוספת של ההכרעה. הפלסטינים לא חפצים בפתרון שתי המדינות. האפשרות היחידה מבחינתם היא להמשיך בריקוד האינסופי ולעולם לא להגיע לקתרזיס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם