שרון, אדריכל התנתקות אטום או אבי ההתיישבות?
אלמלא שבץ המוח שהשבית אותו, אולי מגורשי גוש קטיף היו זוכים לשיקום מהיר בהרבה. כי שרון הבולדוזר היה דופק על השולחן
לא הקרואסונים שהיו על השולחן היו העניין, ובכל זאת אני זוכרת אותם היטב עד היום, מונחים על הצלחת, מזמינים אותי ליהנות ממתיקותם הרכה. מעבר לצלחת העוגות ישב איש גדול קשוב ושופע קסם אישי. רך כמו קרואסון טרי, כמו רוגלך. ישבנו מולו כחמש מתנחלות מיישובים שונים ביהודה ושומרון, ודרשנו להחזיר את הביטחון לכבישים. זה היה בשיא הטרור של שנת 2001, כשהדרכים ביהודה ושומרון הפכו למטווח ברווזים.
שרון הכיר מיד את המאחז, שהיה אז מגדל מים, שני כלבים וכמה קראוונים מתפוררים. "למה אתם לא בונים?" הוא שאל. "זה לא כל כך פשוט', גמגמתי. 'אתה בוודאי מכיר את הבעיות'. 'בנו!' דרש ראש הממשלה, והוסיף הצהרה: "מקום שבו יהיו מבני קבע לא יפונה".
זו הייתה רק אנקדוטה קלה בשיחה, שעסקה לא בהתיישבות כי אם בדרישה שלנו, כנשים ואמהות לילדים, להחזיר את תחושת הביטחון. מן הפגישה עם ראש הממשלה שהתמשכה וחרגה מן הזמן שהוקצב לה יצאתי מעודדת. נעים לדעת שראש הממשלה שלך מקדיש זמן לשיחה עם אזרחים מן השורה. הרגשתי שסבא שרון הקשיב טוב, ואולי עוד יש סיכוי שיפסיק להבליג מול הטרור שהפך לסיוט.
כמה חודשים אחר כך, לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, מדינת ישראל המדממת לא יכולה הייתה להבליג יותר. במאי 2002, במבצע "חומת מגן", אריאל שרון הנחית מכה ניצחת על הרשות הפלסטינית והביא למיגור זמני של הטרור. בתי הקפה בירושלים ובתל-אביב חזרו להיות מקום בטוח, וכך גם כבישי יהודה ושומרון.
במקביל, כדרישתו של שרון אז בפגישה ההיא, בתי הקבע בעמונה הלכו ונבנו, עד שהגיעו הבולדוזרים של ממשלת קדימה והרסו אותם. את מורשת ההרס קיבלה ממשלת אולמרט בירושה מממשלת שרון, שהחריבה את ביתם של 8,000 תושבים בגוש קטיף.
הרוגלך נגד הבולדוזר, החוואי המחזיק ברכות כבשה לבנבנה מול המצביא הנועז והאכזר. אבי ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה, הקורא לצעירים לרוץ אל הגבעות, נגד אדריכל ההתנתקות האטום.
ואולי בעצם זה אנחנו נגד עצמנו. כי האישיות המורכבת של שרון היא השיקוף הטוב ביותר של החברה הישראלית - שסועה ורבת זהויות.
השמאל הישראלי אתרג וחיבק את שרון במהלך תוכנית התנתקות ושכח לו את חטאי מלחמת לבנון. הימין הישראלי סלד ממנו ובז לו כששלח את הבולדוזרים להחריב את רצועת עזה, אך חיבק אותו כשבנה באותה נחישות חסרת מעצורים את יהודה ושומרון.
כי שרון היה האיש שמתרוצץ בשטח וגם האיש שדופק על השולחן. הוא היה אדם שיודע להזיז הרים. אלמלא שבץ המוח שהשבית אותו לאחר ההתנתקות, אולי מגורשי גוש קטיף היו זוכים לשיקום מהיר בהרבה. בתי הקבע שלהם היו נבנים בלי סחבת הביורוקרטיה, כי שרון הבולדוזר היה דופק על השולחן. אבל הוא לא היה שם כדי לתקן ולרכך את חטא הגירוש.
זה נגמר. לפחות ברמה האישית אריאל שרון נגאל מייסוריו, אחרי שמונה שנות סבל כשהוא מפרפר בין חיים למוות. ברמה הציבורית, זה עוד רחוק מלהגיע לסוף הטוב. אנחנו ממשיכים לפרפר, מנהלים משא ומתן על הארץ הטובה הזו ובמקבלים ממשיכים לפתח ולבנות אותה. אנו ממשיכים להיות ישראלים מלאי אמוציות וחסרי מעצורים, אוהבים וכועסים זה על זה, כמו שאפשר לאהוב ולכעוס רק על אריק שרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם