חזון אחרית הימים של הרב פינטו
יאשיהו פינטו, מגשים חזון אחרית ימים משוכלל משל הנביא ישעיהו. אצלו בחצר מסתופפים אנשי חוק ונוכלים, קציני משטרה וגנגסטרים
לא עליי מוטלת המלאכה לקבוע מהם פני היהדות והאם הפרשיות האחרונות, שבהן מעורבים רבנים שחלקם בעלי שמות עם קונוטציה למכשור רפואי מתקדם, גורמים לחילול השם או לא. היהדות היא אוקיינוס: היא כוללת את הרמב"ם ואת הרב קוק אבל גם למרבה הצער ממבו ג'מבו מאגי, מיסטיקה של קש וגבבה ושרלטנים המוקפים חבורת פתאים עמי ארצות.
כשלעצמי אני תמיד חוזר לסיפור מכונן על דמות היהודי המועדפת עליי: שכיר החרב משולם הקשת, שההיסטוריון והפילוסוף היווני הקטאיוס איש אבדירה כתב עליו (וציטט אותו יוסף בן מתתיהו בחיבור "נגד אפיון" בתרגומו של ד"ר י"נ שמחוני).
"כאשר ירדתי אל הים האדום", מתאר הקטאיוס איש אבדירה, "יצאו איתנו רוכבים לשלחנו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם. והוא אמיץ לב וכביר כוח, וכל היוונים והלועזים אשר איתנו הודו כי הוא הטוב שבכל רובי הקשת. ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד במעוף הציפורים וציווה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם.
והאיש הזה (משולם) שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הציפור ואמר כי הכל חייבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הציפור ותעוף אל עבר פניה, עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור - גם עליהם לשוב לאחור, לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הציפור והמיתה. המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאוד וקיללהו, אך הוא קרא אליהם: "למה תיבהלו, אומללים".
"ואחרי זאת לקח את הציפור בידו ואמר: "הן הציפור הזאת לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו" הן אילו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי פן יורה בה חץ וימיתנה".
אבל בעולם פוסט-אידאולוגי ופוסטמודרני, קשתים מדופלמים כמשולם הופכים לנדירים ואילו תופעת הבאבות עושי הנסים והנפלאות עולה ופורחת. מכיוון שאני יהודי פשוט בן יהודי פשוט, וחונכתי על לימוד, ניסיתי לפענח את סוד כוחו של הרב פינטו מתוך תורתו והשקפתו המהלכת קסם על שועי ופרנסי הארץ.
במאמר של חברי אבישי בן חיים נמצאו לי מעט מהוראותיו המיסטיות של הרב כפי שמסרן בדרשותיו. למשל, האזהרה של הרב פינטו מפני זיעה. "זיעה היא סם המוות", מבהיר הרב. "כשאדם בבית חולים, סגולה לא להידבק -זה לקחת זיעה של עצמך ולהריח אותה". מכאן אתה למד שאם אתה רואה אדם דוחף יד לבית השחי ומריח - הוא לא סתם דוחה או אדם שחושש שפג תוקף הדאודורנט ומריח כדי לבדוק, אלא הוא אדם שנוקט בעצה מדיצינית.
קובע הרב שאסור לשתות בערב שבת ובמוצאי שבת מנהרות, כי זה זמן שהנשמות מתקררות מהגיהינום והנשמות מקללות את האדם שלקח להן מים להתקרר בהם. מברז מתירים, אבל מנהרות לא שותים. ואסור ללכת ולאכול. חז"ל אומרים שמי שהולך ואוכל פסול לעדות, וגם האוכל יורד לרגליים שלו ונהיות לו רגליים לא בריאות, נפוחות.
דברי הרב מוכרים מן הגמרא, וכבר העיד עליהם הרמב"ם בהקדמה לפרק "חלק" במסכת סנהדרין כי המאמינים באגדות כפשוטן הם כת עניי הדעת. נשאלת השאלה: מדוע מצא הרב מכל אוצר התלמוד דווקא לצטט את הסגולות ההמוניות הללו?.
באתר האינטרנט של הרב פינטו מפורסמות גם דרשות מלאות המביאות את הגות הרב. למשל, תוהה הרב פינטו מה ההבדל בין בכי יהודי לבכי של גוי ומשיב: "בכי של יהודי הוא בכי של תקווה, בכי של גוי הוא בכי של ייאוש".
כאסמכתא מביא הרב את הדברים הבאים: "מצאנו בחז"ל: כאשר חרב בית המקדש, ירמיהו הנביא היה יושב על אבני בית המקדש ומיילל מבכי, עבר אחד מחכמי הגויים הגדולים ושאלו: עליך מסופר שאתה איש חכם גדול, איך אתה בוכה על אבנים שנשברו? זה לא מתאים לאיש חכם כירמיהו הנביא. ענה ואמר לו ירמיהו: מה שאני לא אענה לך אתה לא תבין, זה בכי שרק יהודי יכול להבין אותו".
המקור לדברי הרב (שמשום מה אינו מזכירו אולי מפני שרצה לזכות אותי בחיפוש לתוך הלילה) הוא בספר "תורת העולה" מאת הרמ"א. (ר' משה איסרליש, בעל קיצור שולחן ערוך) שם מסופר שאפלטון, הפילוסוף הגדול, בא לירושלים עם נבוכדנצר ומצא את ירמיהו ממרר בבכי. התפלא אפלטון כיצד יהודי חכם כל כך בוכה על עצים ואבנים. שמע זאת ירמיהו, ופתר לאפלטון ספקות גדולים בפילוסופיה שלו עד שבעל "המשתה" נדהם.
"אמר לו ירמיהו: כל החכמה ששמעת שאבתי מעצים ואבנים אלו, ועל שאלתך היאך נאה לחכם לבכות על העבר לא אוכל לענות לך, כי אינך מסוגל להבין זאת".
יש בעיה קטנה. לפי המחקר ההיסטורי בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפני הספירה, ולפי מסורת חז"ל חרב הבית הראשון בשנת 422 לפני הספירה. אפלטון נולד ב-427 לפני הספירה, כך שגם לפי הכרונולוגיה המסורתית הוא היה ילד אתונאי בן חמש בשעת הדיון הפילוסופי עם ירמיהו.
ההולכים בדרך הרמב"ם יבינו את אגדת הרמ"א כמטאפורה, מעין הטרמה על דברי ויטגנשטיין במאמר הלוגי-פילוסופי בסעיף 7: " על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק".
נסיים ברוח אופטימית. פרשת הרב יאשיהו פינטו והניצבים מביאה אותנו להרהר בישעיהו - לא יאשיהו - הנביא. לפי חזון אחרית הימים שלו, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אין חולק שמדובר בחזון יפהפה, אך מצד שני די לעוס. תארו לעצמכם חזון דרמטי יותר - למשל, וגר נחש עם נמייה. נמר אוכל גדי בביס, אבל נחש ונמייה זה קרב אחר לגמרי. אויבים מושבעים שמגיעים להשלמה פציפיסטית - זו אחרית הימים.
מכאן שעל אף החשדות נגד חצרו יש לברך את הרב יאשיהו פינטו, המגשים הלכה למעשה חזון אחרית ימים משוכלל ומרשים פי כמה משל הנביא ישעיהו. אצלו בחצר מסתופפים אויבים מושבעים, קציני משטרה וגנגסטרים, אנשי חוק ונוכלים. וגר דומרני עם ארביב והררי עם ברכה ירבץ.
לתפארת מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם